תל-חי 90
טלי קיים
במבט היסטורי ניתן לומר באופן כולל שבשנות ה-90 קמו אירועי תרבות ואמנות רבים בפריפריה אשר לקחו את הבכורה ואף העפילו על אירועי תל חי.[1] ניתן לומר שתהליך מחיקת הפלטפורמה החל, כאשר בשנת 1990 מתקיימת לראשונה הביאנלה לפיסול בעין הוד תחת הכותרת "הטבע בנה לנו מוזיאון", מבלי להזכיר ולו במילה את אירועי תל חי בטקסט האוצרותי כאב טיפוס למהלך, וזאת על אף שמהדורה של אירועי תל חי התרחשה באותה עת ברקע.[2]
את מפגש תל חי 90 אצר שוב פלור בקס בסימן עשור לאירועי תל חי לאמנות בת זמננו והוא התקיים בין ה20-23 בספטמבר 1990. "האירועים הקודמים היו על טהרת האמנות בעוד שהפעם קטן חלקה של האמנות וגדל חלקם של התעשייה והבידור", כותב חיים מאור ומאשים את מכללת תל חי ש"לא הצליחה לשמור ולתחזק כהלכה את עשרות הפסלים שנותרו מן האירועים הקודמים ולהפוך אותם לגן פסלים".[3] הוא מסיק שדבר זה קורה מחוסר עניין של יישובי אצבע הגליל באירוע ובעקבות כך מחסור בתקציבים. בהקשר זה, נציין שבמסגרת תל חי 90 הוצגו גם תערוכות תדמית של 50 ממפעלי התעשייה בגליל העליון ביוזמתו של סטף ורטהיימר שחגג באותו הזמן את פתיחתו של גן התעשייה בתל חי שהפך לימים למוזיאון הצילום וזה מכבר נסגר.[4]
מאחורי הקלעים, נדמה שארגון האירוע לא עלה מדרגה מאז מפגש 87. וזאת לצד התחושה כי נתגלתה חוסר האלטרנטיביות של האירוע אשר למעשה אין לו זכות קיום ללא נוכחותם של אמנים מרכזיים. יגאל מירון, שריכז את צוות המארגנים מטעם המכללה, מציין כי: "קו ההתחלה לביצוע האירוע היה מאוחר[...] אמנים מהשורה הראשונה צריכים להזמין שנתיים שלוש מראש וכשאלה חסרים, נפגע ערך הארוע". מסופר על אי השתתפותו של פלור בקס עצמו במאמצי ההפקה ועל מפח נפש מכך שלא באו מספיק אמנים ואוצרים.[5]
המאמר שלפניכן/ם לקוח מתוך פרק בעבודת התזה מרכז בכל מקום: פלטפורמות להצגת אמנות בפריפריה הגיאוגרפית של ישראל בשנות ה-80 ככלי לייצור הון חברתי וסימבולי שהוגשה במסגרת לימודי תואר שני בתוכנית "מדיניות ותאוריה של האמנויות" באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בהנחייתן של פרופ' יעל גילעת וד"ר טל בן צבי.
[1] גילעת, "מפגשי תל חי", 30.
[2] ביאנלה זו המשיכה להתקיים לאורך שנות ה-90 נאצרה לראשונה על ידי מאיר אהרונסון ולאחריו על ידי מיכה לוין (1994) ונעמי אביב (1997). הביאנלה שאפה להציג אמנים ישראליים ולא התאפיינה ביצירות תלויות מקום: "תנאי הסביבה תוארו לאמנים בעל פה. כמעט שלא היו אמנים, שבאו לבחון את המקום ולהתאים את פיסוליהם אליו." ראו מאיר אהרונסון, אוצר. "הביאנלה לפיסול – עין- הוד, 1990", הטבע בנה לנו מוזיאון, פיסול במימד אנושי, (עין הוד: 1990) (קטלוג תערוכה).
[3] חיים מאור, "לאן נעלמה רוח תל חי", ללא ציון עיתון, ללא ציון תאריך, 19. ספריית חדר העיון של ארכיון השומר הצעיר- יד יערי.
[4] ראו בפרק "הדינמיקה בשדה האמנות בשנות השמונים", יעל גילעת, דור המפנה: אמנות צעירה בשנות השמונים בישראל (שדה בוקר: מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 2019), 97.
[5] ראו נספח 3: ישיבת סיכום אירועי תל חי 1990, בתוך נוסבאום, "אירועי תל חי".
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
תל-חי 90
טלי קיים
במבט היסטורי ניתן לומר באופן כולל שבשנות ה-90 קמו אירועי תרבות ואמנות רבים בפריפריה אשר לקחו את הבכורה ואף העפילו על אירועי תל חי.[1] ניתן לומר שתהליך מחיקת הפלטפורמה החל, כאשר בשנת 1990 מתקיימת לראשונה הביאנלה לפיסול בעין הוד תחת הכותרת "הטבע בנה לנו מוזיאון", מבלי להזכיר ולו במילה את אירועי תל חי בטקסט האוצרותי כאב טיפוס למהלך, וזאת על אף שמהדורה של אירועי תל חי התרחשה באותה עת ברקע.[2]
את מפגש תל חי 90 אצר שוב פלור בקס בסימן עשור לאירועי תל חי לאמנות בת זמננו והוא התקיים בין ה20-23 בספטמבר 1990. "האירועים הקודמים היו על טהרת האמנות בעוד שהפעם קטן חלקה של האמנות וגדל חלקם של התעשייה והבידור", כותב חיים מאור ומאשים את מכללת תל חי ש"לא הצליחה לשמור ולתחזק כהלכה את עשרות הפסלים שנותרו מן האירועים הקודמים ולהפוך אותם לגן פסלים".[3] הוא מסיק שדבר זה קורה מחוסר עניין של יישובי אצבע הגליל באירוע ובעקבות כך מחסור בתקציבים. בהקשר זה, נציין שבמסגרת תל חי 90 הוצגו גם תערוכות תדמית של 50 ממפעלי התעשייה בגליל העליון ביוזמתו של סטף ורטהיימר שחגג באותו הזמן את פתיחתו של גן התעשייה בתל חי שהפך לימים למוזיאון הצילום וזה מכבר נסגר.[4]
מאחורי הקלעים, נדמה שארגון האירוע לא עלה מדרגה מאז מפגש 87. וזאת לצד התחושה כי נתגלתה חוסר האלטרנטיביות של האירוע אשר למעשה אין לו זכות קיום ללא נוכחותם של אמנים מרכזיים. יגאל מירון, שריכז את צוות המארגנים מטעם המכללה, מציין כי: "קו ההתחלה לביצוע האירוע היה מאוחר[...] אמנים מהשורה הראשונה צריכים להזמין שנתיים שלוש מראש וכשאלה חסרים, נפגע ערך הארוע". מסופר על אי השתתפותו של פלור בקס עצמו במאמצי ההפקה ועל מפח נפש מכך שלא באו מספיק אמנים ואוצרים.[5]
המאמר שלפניכן/ם לקוח מתוך פרק בעבודת התזה מרכז בכל מקום: פלטפורמות להצגת אמנות בפריפריה הגיאוגרפית של ישראל בשנות ה-80 ככלי לייצור הון חברתי וסימבולי שהוגשה במסגרת לימודי תואר שני בתוכנית "מדיניות ותאוריה של האמנויות" באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בהנחייתן של פרופ' יעל גילעת וד"ר טל בן צבי.
[1] גילעת, "מפגשי תל חי", 30.
[2] ביאנלה זו המשיכה להתקיים לאורך שנות ה-90 נאצרה לראשונה על ידי מאיר אהרונסון ולאחריו על ידי מיכה לוין (1994) ונעמי אביב (1997). הביאנלה שאפה להציג אמנים ישראליים ולא התאפיינה ביצירות תלויות מקום: "תנאי הסביבה תוארו לאמנים בעל פה. כמעט שלא היו אמנים, שבאו לבחון את המקום ולהתאים את פיסוליהם אליו." ראו מאיר אהרונסון, אוצר. "הביאנלה לפיסול – עין- הוד, 1990", הטבע בנה לנו מוזיאון, פיסול במימד אנושי, (עין הוד: 1990) (קטלוג תערוכה).
[3] חיים מאור, "לאן נעלמה רוח תל חי", ללא ציון עיתון, ללא ציון תאריך, 19. ספריית חדר העיון של ארכיון השומר הצעיר- יד יערי.
[4] ראו בפרק "הדינמיקה בשדה האמנות בשנות השמונים", יעל גילעת, דור המפנה: אמנות צעירה בשנות השמונים בישראל (שדה בוקר: מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 2019), 97.
[5] ראו נספח 3: ישיבת סיכום אירועי תל חי 1990, בתוך נוסבאום, "אירועי תל חי".
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס