נגישות
menu      
אודות המרכז
אודות המרכז
תערוכות ופרויקטים
תערוכות ופרויקטים
חינוך וקהילה
חינוך וקהילה
ארכיונים
ארכיונים
אמן אורח
אמן אורח
הרשימות שלי
הרשימות שלי
חיפוש מתקדם
תחביר
חפש...
עבודות וידיאו יאיר גרבוז
ארכיון אמנות ציבורית ומדיה מוקדמת
מקטלג
מס' קטלוגי
מאת
מדיום
סוג הוידיאו
שנה
1600
תערוכה
אירועים
פרויקטים
מודלים
פרסומים
פריטים קשורים

יאיר גרבוז מוכר בעיקר כצייר, אולם נדבך חשוב בעבודותיו המוקדמות הוא הסרטים שיצר, בעשור שבין אמצע שנות השבעים לאמצע שנות השמונים של המאה העשרים. הסרטים המוקדמים (רשימות, 1974, 12.05.1975, 1975, האחים מאסטרו, 1975, אם לא ענק אז לפחות בגנו, 1979 , צייר למשל ערבי, 1980) צולמו בפילם סופר-8 מ"מ, בליווי פס-קול אסינכרוני. סרטים מאוחרים יותר (יהודי צרפתי וערבי, 1986) צולמו בפורמט VHS בליווי פסקול סינכרוני. גרבוז הוא מחלוצי האמנים שעסקו בדימוי המוקרן בארץ. 

ניתן לראות בעשייה קולנועית זו המשך של החקירה המושגית המתקיימת ביצירתו של גרבוז. סרטיו הם ניסיוניים, הוא אינו פועל על פי כללי המדיום הקולנועי; מרבית העבודות אינן נרטיביות והן משמשות אותו לעיסוק במושגים כגון 'בית', 'חלל', 'זמן', וכן לבחון דיכוטומיות כגון 'כאן/שם', 'פרטי/ציבורי', 'פנים/חוץ', 'קרוב/רחוק'. בנוסף, קיימת זיקה בין סרטיו לפעולת המיצג, שכן הוא עצמו מופיע בחלק מהסצנות בסרטיו, מתחפש, מבצע פעולות שונות בפני המצלמה, וכך עוסק גם במושג הגוף ובתרגומו לדימוי, בדומה לעיסוקם של אמני מיצג.

סרטיו של גרבוז מייצרים חוויה של הצפה, שכן הם מכילים ריבוי דימויים. חלקם בצורת סצנות מבוימות או ספונטניות שצילם, ודימויים רבים אחרים הוא ממחזר, למשל קטעי סרטים וטלוויזיה, ותצלומי סטילס, שבחלקם מתעדים עבודות אחרות שלו, ביניהן ציורים. גם פס הקול שמלווה את הסרטים הוא על פי רוב רב-שכבתי ומורכב מקריינות, מוסיקה, הקלטת סאונד רחוב, תכניות רדיו ועוד. כך נוצרת לפרקים התחושה שיצירות אלו מהוות ביטוי ויזואלי וקולי לזרם התודעה של האמן. ניתן גם לראות קשר ברור בין סרטים אלו לעשייה הקולאז'יסטית שלו. הסרטים מהווים קולאז' על ציר הזמן, במקום על מישור התמונה. חומרי הגלם הקיימים בהם הוא עושה שימוש מתפקדים כרדימייד (readymade) בתוך היצירה, בדומה לנוכחותם בעבודות הקולאז' שלו. אין היררכיה בין סוגי הדימויים, אין משמעות לדימוי מקורי אל מול דימוי ממוחזר או משוכפל, באופן שתואם את התפיסה הפוסט-מודרניסטית, שנוכחותה באמנות הישראלית החלה להתעצם בשנות השמונים. 

מרבית הסרטים נפתחים בשיר שנשמע בחושך, ונמשך כמה דקות. גרבוז עצמו מעיד על כך שהדבר אמור "להרגיע את הצופים ולעורר אשליה שכך הסרט יימשך, וכך להשרות מצב של טרם-מאמץ."[1] הוא רואה בשירים מחווה של הכרת תודה לצופיו על המאמץ שהם משקיעים בסרט שלו, על הסבלנות, על הנכונות להתגבר על השעמום, על היעדר העלילה ועל החובבנות.

החובבנות וכן האלתור הם מאפיינים מרכזיים בשפה האמנותית בסרטיו של גרבוז. במאמרו סימנים של חולשה  ג'ף וול (Wall) מצביע על פעולת חיקוי החובבנות, בה נוקטים אמנים שמאמצים את המדיום הצילומי, אשר נעשים במסגרת החקירה המושגית. גם בסרטיו של גרבוז ניכר הדבר, למשל בסגנון הצילום המרושל שיוצר את התחושה שאת הסרט לא צילם צלם מקצועי אלא חובבן. לרוב המצלמה תזזיתית, השוטים אינם מוקפדים, ולעיתים אף נדמה שהם אקראיים וכך גם המשך שלהם והמעברים ביניהם – הקאטים. בנוסף, החובבנות מתבטאת באופן בו גרבוז משתמש בז'אנר הצילום המשפחתי ומשלב צילומים של בני משפחתו בבית בסרטיו, תוך שהוא מחקה את העשייה של סרט ביתי (home video).

גרבוז משלב אלמנטים מהביוגרפיה האישית שלו ביחד עם דימויים מההיסטוריה המקומית הפוליטית, החברתית והאמנותית. תוך שימוש בשפה אמנותית יצירתית וחריפה הוא מציג בסרטיו עמדה ביקורתית, שהיא לעיתים צינית או פרודית כלפי האתוס הציוני, כלפי סטריאוטיפים ותפיסות אנתרופולוגיות של קבוצות אתניות שונות, וכן כלפי דמות האמן, האמנות הישראלית, ובפרט מדיום הצילום. בד בבד עם העמדה הביקורתית ניכרת בסרטיו של גרבוז אהבתו ליצירה, המלווה באנרגיה מתפרצת של עשייה, משחקיות והומור.


כתבה: יעל גסר

הארכיון לאמנות ציבורית ומדיה מוקדמת פועל בתמיכת ארטיס

 

[1] יאיר גרבוז, כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת, עם עובד, תל אביב 2000, עמ' 227

קרא עוד...
T
כתוב משהו בנושא זה?...
שליחה באמצעות Ctrl+Enter
פרסם
בטל
המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית חולון(צפייה)
קטגוריה...
אודות המרכז
תערוכות ופרויקטים
חינוך וקהילה
ארכיונים
אמן אורח
הרשימות שלי
אמן אורח
הרשימות שלי

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

עבודות וידיאו יאיר גרבוז
ארכיון אמנות ציבורית ומדיה מוקדמת

יאיר גרבוז מוכר בעיקר כצייר, אולם נדבך חשוב בעבודותיו המוקדמות הוא הסרטים שיצר, בעשור שבין אמצע שנות השבעים לאמצע שנות השמונים של המאה העשרים. הסרטים המוקדמים (רשימות, 1974, 12.05.1975, 1975, האחים מאסטרו, 1975, אם לא ענק אז לפחות בגנו, 1979 , צייר למשל ערבי, 1980) צולמו בפילם סופר-8 מ"מ, בליווי פס-קול אסינכרוני. סרטים מאוחרים יותר (יהודי צרפתי וערבי, 1986) צולמו בפורמט VHS בליווי פסקול סינכרוני. גרבוז הוא מחלוצי האמנים שעסקו בדימוי המוקרן בארץ. 

ניתן לראות בעשייה קולנועית זו המשך של החקירה המושגית המתקיימת ביצירתו של גרבוז. סרטיו הם ניסיוניים, הוא אינו פועל על פי כללי המדיום הקולנועי; מרבית העבודות אינן נרטיביות והן משמשות אותו לעיסוק במושגים כגון 'בית', 'חלל', 'זמן', וכן לבחון דיכוטומיות כגון 'כאן/שם', 'פרטי/ציבורי', 'פנים/חוץ', 'קרוב/רחוק'. בנוסף, קיימת זיקה בין סרטיו לפעולת המיצג, שכן הוא עצמו מופיע בחלק מהסצנות בסרטיו, מתחפש, מבצע פעולות שונות בפני המצלמה, וכך עוסק גם במושג הגוף ובתרגומו לדימוי, בדומה לעיסוקם של אמני מיצג.

סרטיו של גרבוז מייצרים חוויה של הצפה, שכן הם מכילים ריבוי דימויים. חלקם בצורת סצנות מבוימות או ספונטניות שצילם, ודימויים רבים אחרים הוא ממחזר, למשל קטעי סרטים וטלוויזיה, ותצלומי סטילס, שבחלקם מתעדים עבודות אחרות שלו, ביניהן ציורים. גם פס הקול שמלווה את הסרטים הוא על פי רוב רב-שכבתי ומורכב מקריינות, מוסיקה, הקלטת סאונד רחוב, תכניות רדיו ועוד. כך נוצרת לפרקים התחושה שיצירות אלו מהוות ביטוי ויזואלי וקולי לזרם התודעה של האמן. ניתן גם לראות קשר ברור בין סרטים אלו לעשייה הקולאז'יסטית שלו. הסרטים מהווים קולאז' על ציר הזמן, במקום על מישור התמונה. חומרי הגלם הקיימים בהם הוא עושה שימוש מתפקדים כרדימייד (readymade) בתוך היצירה, בדומה לנוכחותם בעבודות הקולאז' שלו. אין היררכיה בין סוגי הדימויים, אין משמעות לדימוי מקורי אל מול דימוי ממוחזר או משוכפל, באופן שתואם את התפיסה הפוסט-מודרניסטית, שנוכחותה באמנות הישראלית החלה להתעצם בשנות השמונים. 

מרבית הסרטים נפתחים בשיר שנשמע בחושך, ונמשך כמה דקות. גרבוז עצמו מעיד על כך שהדבר אמור "להרגיע את הצופים ולעורר אשליה שכך הסרט יימשך, וכך להשרות מצב של טרם-מאמץ."[1] הוא רואה בשירים מחווה של הכרת תודה לצופיו על המאמץ שהם משקיעים בסרט שלו, על הסבלנות, על הנכונות להתגבר על השעמום, על היעדר העלילה ועל החובבנות.

החובבנות וכן האלתור הם מאפיינים מרכזיים בשפה האמנותית בסרטיו של גרבוז. במאמרו סימנים של חולשה  ג'ף וול (Wall) מצביע על פעולת חיקוי החובבנות, בה נוקטים אמנים שמאמצים את המדיום הצילומי, אשר נעשים במסגרת החקירה המושגית. גם בסרטיו של גרבוז ניכר הדבר, למשל בסגנון הצילום המרושל שיוצר את התחושה שאת הסרט לא צילם צלם מקצועי אלא חובבן. לרוב המצלמה תזזיתית, השוטים אינם מוקפדים, ולעיתים אף נדמה שהם אקראיים וכך גם המשך שלהם והמעברים ביניהם – הקאטים. בנוסף, החובבנות מתבטאת באופן בו גרבוז משתמש בז'אנר הצילום המשפחתי ומשלב צילומים של בני משפחתו בבית בסרטיו, תוך שהוא מחקה את העשייה של סרט ביתי (home video).

גרבוז משלב אלמנטים מהביוגרפיה האישית שלו ביחד עם דימויים מההיסטוריה המקומית הפוליטית, החברתית והאמנותית. תוך שימוש בשפה אמנותית יצירתית וחריפה הוא מציג בסרטיו עמדה ביקורתית, שהיא לעיתים צינית או פרודית כלפי האתוס הציוני, כלפי סטריאוטיפים ותפיסות אנתרופולוגיות של קבוצות אתניות שונות, וכן כלפי דמות האמן, האמנות הישראלית, ובפרט מדיום הצילום. בד בבד עם העמדה הביקורתית ניכרת בסרטיו של גרבוז אהבתו ליצירה, המלווה באנרגיה מתפרצת של עשייה, משחקיות והומור.


כתבה: יעל גסר

הארכיון לאמנות ציבורית ומדיה מוקדמת פועל בתמיכת ארטיס

 

[1] יאיר גרבוז, כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת, עם עובד, תל אביב 2000, עמ' 227

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

יאיר גרבוז מוכר בעיקר כצייר, אולם נדבך חשוב בעבודותיו המוקדמות הוא הסרטים שיצר, בעשור שבין אמצע שנות השבעים לאמצע שנות השמונים של המאה העשרים. הסרטים המוקדמים (רשימות, 1974, 12.05.1975, 1975, האחים מאסטרו, 1975, אם לא ענק אז לפחות בגנו, 1979 , צייר למשל ערבי, 1980) צולמו בפילם סופר-8 מ"מ, בליווי פס-קול אסינכרוני. סרטים מאוחרים יותר (יהודי צרפתי וערבי, 1986) צולמו בפורמט VHS בליווי פסקול סינכרוני. גרבוז הוא מחלוצי האמנים שעסקו בדימוי המוקרן בארץ. 

ניתן לראות בעשייה קולנועית זו המשך של החקירה המושגית המתקיימת ביצירתו של גרבוז. סרטיו הם ניסיוניים, הוא אינו פועל על פי כללי המדיום הקולנועי; מרבית העבודות אינן נרטיביות והן משמשות אותו לעיסוק במושגים כגון 'בית', 'חלל', 'זמן', וכן לבחון דיכוטומיות כגון 'כאן/שם', 'פרטי/ציבורי', 'פנים/חוץ', 'קרוב/רחוק'. בנוסף, קיימת זיקה בין סרטיו לפעולת המיצג, שכן הוא עצמו מופיע בחלק מהסצנות בסרטיו, מתחפש, מבצע פעולות שונות בפני המצלמה, וכך עוסק גם במושג הגוף ובתרגומו לדימוי, בדומה לעיסוקם של אמני מיצג.

סרטיו של גרבוז מייצרים חוויה של הצפה, שכן הם מכילים ריבוי דימויים. חלקם בצורת סצנות מבוימות או ספונטניות שצילם, ודימויים רבים אחרים הוא ממחזר, למשל קטעי סרטים וטלוויזיה, ותצלומי סטילס, שבחלקם מתעדים עבודות אחרות שלו, ביניהן ציורים. גם פס הקול שמלווה את הסרטים הוא על פי רוב רב-שכבתי ומורכב מקריינות, מוסיקה, הקלטת סאונד רחוב, תכניות רדיו ועוד. כך נוצרת לפרקים התחושה שיצירות אלו מהוות ביטוי ויזואלי וקולי לזרם התודעה של האמן. ניתן גם לראות קשר ברור בין סרטים אלו לעשייה הקולאז'יסטית שלו. הסרטים מהווים קולאז' על ציר הזמן, במקום על מישור התמונה. חומרי הגלם הקיימים בהם הוא עושה שימוש מתפקדים כרדימייד (readymade) בתוך היצירה, בדומה לנוכחותם בעבודות הקולאז' שלו. אין היררכיה בין סוגי הדימויים, אין משמעות לדימוי מקורי אל מול דימוי ממוחזר או משוכפל, באופן שתואם את התפיסה הפוסט-מודרניסטית, שנוכחותה באמנות הישראלית החלה להתעצם בשנות השמונים. 

מרבית הסרטים נפתחים בשיר שנשמע בחושך, ונמשך כמה דקות. גרבוז עצמו מעיד על כך שהדבר אמור "להרגיע את הצופים ולעורר אשליה שכך הסרט יימשך, וכך להשרות מצב של טרם-מאמץ."[1] הוא רואה בשירים מחווה של הכרת תודה לצופיו על המאמץ שהם משקיעים בסרט שלו, על הסבלנות, על הנכונות להתגבר על השעמום, על היעדר העלילה ועל החובבנות.

החובבנות וכן האלתור הם מאפיינים מרכזיים בשפה האמנותית בסרטיו של גרבוז. במאמרו סימנים של חולשה  ג'ף וול (Wall) מצביע על פעולת חיקוי החובבנות, בה נוקטים אמנים שמאמצים את המדיום הצילומי, אשר נעשים במסגרת החקירה המושגית. גם בסרטיו של גרבוז ניכר הדבר, למשל בסגנון הצילום המרושל שיוצר את התחושה שאת הסרט לא צילם צלם מקצועי אלא חובבן. לרוב המצלמה תזזיתית, השוטים אינם מוקפדים, ולעיתים אף נדמה שהם אקראיים וכך גם המשך שלהם והמעברים ביניהם – הקאטים. בנוסף, החובבנות מתבטאת באופן בו גרבוז משתמש בז'אנר הצילום המשפחתי ומשלב צילומים של בני משפחתו בבית בסרטיו, תוך שהוא מחקה את העשייה של סרט ביתי (home video).

גרבוז משלב אלמנטים מהביוגרפיה האישית שלו ביחד עם דימויים מההיסטוריה המקומית הפוליטית, החברתית והאמנותית. תוך שימוש בשפה אמנותית יצירתית וחריפה הוא מציג בסרטיו עמדה ביקורתית, שהיא לעיתים צינית או פרודית כלפי האתוס הציוני, כלפי סטריאוטיפים ותפיסות אנתרופולוגיות של קבוצות אתניות שונות, וכן כלפי דמות האמן, האמנות הישראלית, ובפרט מדיום הצילום. בד בבד עם העמדה הביקורתית ניכרת בסרטיו של גרבוז אהבתו ליצירה, המלווה באנרגיה מתפרצת של עשייה, משחקיות והומור.


כתבה: יעל גסר

הארכיון לאמנות ציבורית ומדיה מוקדמת פועל בתמיכת ארטיס

 

[1] יאיר גרבוז, כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת, עם עובד, תל אביב 2000, עמ' 227

ארכיון אמנות ציבורית ומדיה מוקדמת
ארטאטאק