21 דק', פילם סופר-8 מ"מ, פס קול לא סינכרוני, 1974
סרט זה נטול סאונד סינכרוני, אך מלווה בפסקול של מוזיקת ג'אז, הקלטה של הפסנתרן והג'אזיסט באד פאוול (Powell). הסרט אינו נרטיבי, אלא מורכב מרצף שוטים שמציגים מעין אינוונטאר של חפצים, יצירות, ומקומות. שוטים אלו מייצרים מקצב, כאשר הסאונד הוא שמוביל, והמוסיקה מכתיבה את הקאטים.
ניתן לראות בבחירה המוסיקלית גם התייחסות לפעולת האלתור, המזוהה כל כך עם ז'אנר הג'אז. גרבוז מאלתר, מקבץ ומפרק דימויים, משתמש בריבוי ובוריאציות כאשר פריטים שונים מצולמים מספר רב של פעמים בגרסאות שונות. המצלמה נעה כל העת מדימוי אחד אל הבא, כמעט שאינה מצליחה להתעמק, מרפרפת בלבד.
גרבוז מבצע טרנספורמציות מדיומליות, כאשר הוא בוחן רישומים, ציורים ותצלומים שלו במימד הזמן באמצעות המסרטה, ומצמיד אותם לפריימים בהם מתקיימת תנועה. בנוסף, הוא 'מקים לתחייה' חלק מיצירותיו, כאשר הוא מוציא אותן מהסטודיו, למשל מגזרות של דמויות ורודות מצויירות, אותן הוא שותל ברחוב ובאתרים שונים.
בנוסף, הסרט מכיל צילום של טקסטים כתובים ביד בעברית ובאנגלית, שמהווים מעין רובד של קריינות. חלקם רפלקסיביים ומתייחסים לפעולת הצילום, למשל ‘cut’, ‘closeup’, 'מצלמים סרט', ואחרים כאילו בוקעים מגרונו של גרבוז ה'פולני', למשל 'למה לא רואים אתכם'.
ברגעים נוספים בסרט מופיעים דיוקנאות של חבריו, ביניהם הנרי שלזניאק, ביחד עם יצירותיו, וחברים נוספים יושבים ומעשנים, וכן גרבוז עצמו. ערבוב זה הוא בבחינת 'החיים הם היצירה והיצירה היא החיים'. כך גם מופעיה של מרגלית אשתו של גרבוז, המופיעה גם בעירום, ובאמצעותה הוא מייצר השוואה בין גוף עירום ממשי לבין גוף עירום בציור. נוכחותה של מרגלית מסמנת גם את הבית, מושג אליו גרבוז מתייחס בסרט בין היתר באמצעות צילומים של בתים, חפצים ורהיטים, מאקטים של בתים, וכן תצלומים של כניסה ויציאה מהבית.
כתבה: יעל גסר
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
