56 דק', פילם סופר-8 מ"מ, פס קול לא סינכרוני, 1975
סרט זה מבטא את הפן הקולאז'י של האמנות המושגית. הוא מתחיל בקריינות המתארת זיכרון מדומה של אמן ישראלי שעזב לפריז, ובכותרת המוקראת בקול: "פריז, 12.5.1975, אמנות ישראלית". פתיחה זו מעוררת תהיה באשר להיבטים האוטוביוגרפיים של הסיפור, שכן גרבוז הוא פרנקופיל ידוע, וכמיהתו לאירופה ולפריז כערש התרבות היא מן המפורסמות. ברקע מתנגן בצרפתית שירה של אדית פיאף, "תחת שמי פריז", והוא כמו מאפשר לצופים להיות נינוחים, לצפות לסיפור רומנטי ומרגש. אולם המשך הסרט אינו מייצר נרטיב, אלא מתפרק לסצנות שונות המודבקות זו לזו כמעט באקראי. גרבוז עצמו אכן מופיע בסרט, אך הוא מתפקד כפרפורמר העוסק באיסוף ובספירת מלאי של רעיונות, רשימות, פתקים, ועוד. דמותו מאפשרת התבוננות רפלקסיבית על עירוב שדות השיח התרבותיים, כשהוא מקריין על אהבת קולנוע, אהבת שירה וספרות. הוא חושף את אמצעי היצירה, מצלמתו מציגה את המיקרופון בתוך הפריים המצולם, המיקרופון משמיע את רעשי המצלמה, והוא עצמו מצטלם בוחן חומרי גלם בפילם ומבצע פעולות עריכה.
בהמשך מופיע תיעוד של ביקורת עבודות במדרשה לאמנות. בפס הקול ניתן לשמוע את רפי לביא, רן שחורי ואת גרבוז, מדברים על אמנות ומנתחים ציורים, ובחומרים המצולמים בולטות עיניהם הנאמנות והמאזינות בשקיקה של התלמידים והתלמידות. הסאונד של ניתוח העבודות ממשיך בחושך כשמוחלף הגלגל של סרט הצילום.
השחקן והבמאי יוסי פולק לקח חלק בעשיית הסרט, ושני סיפורים שהוא יצר שזורים בו, מצולמים בעירוב של שחור-לבן וצבע בסמטאות יפו, בכיכובו. בנוסף, מופיעים בעבודה ציטוטים מתוך סרטים ישנים. הם מצולמים כשהם מוקרנים על מרקע זכוכית, מטושטשים ומהבהבים. שיבושים נוספים מופיעים שכן הפילם ישן ומחורר. אף על פי כן הם עדיין מעבירים את הדימוי והסיפור, ואינם מתפרקים מתוכנם ומתכליתם והופכים לסימנים צורניים בלבד. גם קטעי טלוויזיה מופיעים בסרט, ולסיום גרבוז מדקלם בקריינות מלאת פאתוס אוצר מילים הקשור לעולם האמנות ולעשייה אמנותית, דוגמת שמות של זרמים באמנות עכשווית, ומסיים במילה 'קולנוע' ובפריים חשוך. נדמה שבכך הוא מבהיר וממסגר את חווית הצפייה.
כתבה: יעל גסר
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
