92 דק', פילם סופר-8 מ"מ, פס קול לא סינכרוני, 1975

סרט זה אינו נרטיבי או לינארי, לא ניכר בו קשר בין הסצנות ונקודת ההתחלה והסיום שלו נדמות כמעט אקראיות. ניכר שחלק מהסצנות מבוימות וחלקן נראות כתיעוד ישיר של אירועים. נדמה שהסרט מתקדם על פי זרם התודעה של גרבוז, שכן הוא משלב דימויים מרגעים שונים בחייו עם מבטו על המציאות שהוא חי בה.

לאורך הסרט שזורות בו סצנות אישיות מחייו של גרבוז שבהן מופיעה משפחתו; לעיתים אלו בני הזוג בלבד (הוא ומרגלית אשתו), לעיתים בני הזוג עם ילדיהם (בנו ושתי בנותיו). לרוב אלו סצנות שצולמו במרחב הביתי. ישנן גם סצנות רבות שבהן גרבוז מופיע לבדו בפריים, בתפקיד עצמו או בתחפושת כלשהי. סצנות אחרות צולמו במקומות שונים ברחבי הארץ, למשל בשוק בבאר שבע, בחולות ראשון לציון, בנתב"ג, ברחבה שלפני עיריית תל אביב ועוד. נוסף על אלה, ישנן סצנות שבהן המצלמה סורקת תצלומי סטילס או טקסט ורישומים מתוך ספר, וכן רגעים שבהן מצולמת הטלוויזיה, שמשדרת תוכנית כלשהי. רוב הסרט נשמעת קריינות מלאת פתוס של גרבוז, שבודה מגוון דמויות וסיפורים שקלישאות של הלאומי, של הפרטי ושל רוח הזמן והמקום משמשים בהן בערבוביה. לעיתים מופיעים בפסקול מקטעי שירים בשפות שונות, למשל שיר הודי, שיר ברוסית, שיר בצרפתית ועוד.

בדומה לקולאז'ים של גרבוז, גם ביצירה זו הוא מבטא ריבוי ואנטי-היררכיות, ותחושת בלבול. בני המשפחה אליהם הוא חוזר במהלך הסרט הם אלמנט של ודאות וגורם מייצב בתוך הדואליות של מזרח-מערב ופרובינציה-מרכז שמציג הסרט.

בדומה לעבודות נוספות של גרבוז,  גם בסרט זה ניכר שימוש זה בסטריאוטיפים: תקריב של גבר חרדי ומייד לאחריו, תקריב של בדואי עם כפייה, אוהל בדואי, זום-אין על אישה בדואית שמכינה פיתות. גרבוז מסמן את הזהות המקומית, גם באמצעות צילומים של סחורה מקומית, למשל ארגזי פירות וירקות בשוק. באמצעות פעולת העריכה נוצרים חיבורים בין המקומי והלאומי ובין האישי והפרטי, למשל כשדמותו של גרבוז, אוכל ירקות ופירות בביתו, מופיעה רגע לפני שמופיעים הארגזים.

 

כתבה: יעל גסר

תערוכות ופרויקטים (2001-2022)
ארכיונים

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

האחים מאסטרו
ארכיון אמנות ציבורית ומדיה מוקדמת

92 דק', פילם סופר-8 מ"מ, פס קול לא סינכרוני, 1975

סרט זה אינו נרטיבי או לינארי, לא ניכר בו קשר בין הסצנות ונקודת ההתחלה והסיום שלו נדמות כמעט אקראיות. ניכר שחלק מהסצנות מבוימות וחלקן נראות כתיעוד ישיר של אירועים. נדמה שהסרט מתקדם על פי זרם התודעה של גרבוז, שכן הוא משלב דימויים מרגעים שונים בחייו עם מבטו על המציאות שהוא חי בה.

לאורך הסרט שזורות בו סצנות אישיות מחייו של גרבוז שבהן מופיעה משפחתו; לעיתים אלו בני הזוג בלבד (הוא ומרגלית אשתו), לעיתים בני הזוג עם ילדיהם (בנו ושתי בנותיו). לרוב אלו סצנות שצולמו במרחב הביתי. ישנן גם סצנות רבות שבהן גרבוז מופיע לבדו בפריים, בתפקיד עצמו או בתחפושת כלשהי. סצנות אחרות צולמו במקומות שונים ברחבי הארץ, למשל בשוק בבאר שבע, בחולות ראשון לציון, בנתב"ג, ברחבה שלפני עיריית תל אביב ועוד. נוסף על אלה, ישנן סצנות שבהן המצלמה סורקת תצלומי סטילס או טקסט ורישומים מתוך ספר, וכן רגעים שבהן מצולמת הטלוויזיה, שמשדרת תוכנית כלשהי. רוב הסרט נשמעת קריינות מלאת פתוס של גרבוז, שבודה מגוון דמויות וסיפורים שקלישאות של הלאומי, של הפרטי ושל רוח הזמן והמקום משמשים בהן בערבוביה. לעיתים מופיעים בפסקול מקטעי שירים בשפות שונות, למשל שיר הודי, שיר ברוסית, שיר בצרפתית ועוד.

בדומה לקולאז'ים של גרבוז, גם ביצירה זו הוא מבטא ריבוי ואנטי-היררכיות, ותחושת בלבול. בני המשפחה אליהם הוא חוזר במהלך הסרט הם אלמנט של ודאות וגורם מייצב בתוך הדואליות של מזרח-מערב ופרובינציה-מרכז שמציג הסרט.

בדומה לעבודות נוספות של גרבוז,  גם בסרט זה ניכר שימוש זה בסטריאוטיפים: תקריב של גבר חרדי ומייד לאחריו, תקריב של בדואי עם כפייה, אוהל בדואי, זום-אין על אישה בדואית שמכינה פיתות. גרבוז מסמן את הזהות המקומית, גם באמצעות צילומים של סחורה מקומית, למשל ארגזי פירות וירקות בשוק. באמצעות פעולת העריכה נוצרים חיבורים בין המקומי והלאומי ובין האישי והפרטי, למשל כשדמותו של גרבוז, אוכל ירקות ופירות בביתו, מופיעה רגע לפני שמופיעים הארגזים.

 

כתבה: יעל גסר

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס