תל-חי 94
טלי קיים
המהדורה האחרונה של אירועי תל חי התקיימה בין ה20ל-24 בספטמבר 1994 והיא נאצרה על ידי המבקר והיסטוריון האמנות גדעון עפרת תחת הכותרת 'מקומות' וכותרת המשנה הפוליטית "הגליל ויהודה". האג'נדה המוצהרת של עפרת ביקשה להכתיב אופי אחר לאירוע וכמו להתנער מכל אשר אפיין אותו לפני כן: "שלא כבעבר, כאשר אירועי תל חי תפקדו במסגרת רעיונית של "פיסול בטבע" והקביעו (כך במקור) פיסול מונומנטלי (אבן לרב), על ההר, אנו רואים ב"תל חי 94" מעין מחנה עבודה (מחנה עבודות) ארעי, שבעקבותיו יפורקו המיצבים (ה"מקומות") וישובו ליוצריהם. את הפיסול בטבע אנחנו ממירים בפיסול תפנימי (מיצבי כאמור) ו"לא-טבעי"".[1] העבודות הוצבו באוהלים שתחמו מקומות ויצירות שקשורות בהן. כך כל אמני הצפון קובצו באוהל אחד. באירוע זה לא השתתפו אמנים בינלאומיים כלל מתוך תפיסה עקרונית של עפרת: "אירועי תל חי של העבר השליכו לעברנו אי אלו עצמות בינלאומיות, תחילה עצם משובחת כדניס אופנהיים או יוכן גרץ, אך לאחר מכן עצמות עסיסיות פחות ופחות".[2]
בנוסף, בפניה אל האמנים הוצע תקציב של 1500 ש"ח ליצירה ודווח כי יוקצבו לתהליך ההקמה, וכנגזרת מכך תהליך השהייה בשטח, שלושה ימים בלבד. כלומר – החיבור של היצירות ושל היוצרים עם המקום כבר לא היה העיקר, ואולי אף לא היה קיים. ייחודה של תל חי כפלטפורמה אבד סופית וכך גם הכלים שעמדו לרשותה כדי להיאבק על מקום מרכזי בשדה האמנות הישראלי.
יתרה מכך, נדמה שהרצון של עפרת היה להתחבר למכנה משותף נמוך שיסחוף את ההמונים. "איך לעזאזל מחברים אירוע, בעל אופי אבנגרדי, עם פופולריות?" חושף עפרת את קו המחשבה שהנחה אותו בתכנון האירוע.[3] כתשובה לשאלה זו, סיפקו עפרת והמארגנים, שכללו הפעם גם איש יחסי ציבור ומפיקה חיצונית, תוכנית אמנותית שכללה מופעי בידור, דוכני מכירה של תוצרי הקיבוצים השכנים ואפילו לונה פארק.
תנאים אלו יצרו אירוע דחוס, שמבקרי האמנות התרשמו כי היה נטול כיוון, קונספט או ארגון מיטבי והם מסכמים כבר בכותרת "תל חי 94: אפשר היה לוותר".[4] האירוע שהכיל יותר משתתפים מאשר בכל תולדות מפגשי תל חי לאמנות בת זמננו, כ-73 אמנים ואמניות, נרשם בפיהם כ"ערב רב של שום כלום".[5]
בסוף הסקירה והפריסה של המהדורות השונות של אירועי תל חי ניתן לסמן את התמהיל הנדרש לפלטפורמת אמנות הצומחת בפריפריה הגיאוגרפית ומבקשת להתכנות "מרכז" בעיני שדה האמנות: אוצר שיהא סוכן המרכז, בעל קשרים בינלאומיים ושליטה במגמות המובילות את שדה האמנות העכשווי; הצגתם של אמנים מקומיים ובינלאומיים בעלי זיקה לקונספציה של הפלטפורמה; והגדרה ייחודית לפלטפורמה זאת.
המאמר שלפניכן/ם לקוח מתוך פרק בעבודת התזה מרכז בכל מקום: פלטפורמות להצגת אמנות בפריפריה הגיאוגרפית של ישראל בשנות ה-80 ככלי לייצור הון חברתי וסימבולי שהוגשה במסגרת לימודי תואר שני בתוכנית "מדיניות ותאוריה של האמנויות" באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בהנחייתן של פרופ' יעל גילעת וד"ר טל בן צבי.
[1] גדעון עפרת, "תל חי 1994 "מקומות", 28.1.94, פנייה למשתתפים בתל חי 94. ארכיון חיים מאור.
[2] גדעון עפרת, "אמנות נטתה אוהלה", על הצפון, 20.7.94, 25.
[3]שם.
[4] אורלי גילת, "תל חי 94: אפשר היה לוותר", דבר, 29.9.94, ארכיון חיים מאור.
[5] חיים לוסקי, "האוהלים והאבק", ידיעות אחרונות, 30.9.1994, 31, ארכיון חיים מאור.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
תל-חי 94
טלי קיים
המהדורה האחרונה של אירועי תל חי התקיימה בין ה20ל-24 בספטמבר 1994 והיא נאצרה על ידי המבקר והיסטוריון האמנות גדעון עפרת תחת הכותרת 'מקומות' וכותרת המשנה הפוליטית "הגליל ויהודה". האג'נדה המוצהרת של עפרת ביקשה להכתיב אופי אחר לאירוע וכמו להתנער מכל אשר אפיין אותו לפני כן: "שלא כבעבר, כאשר אירועי תל חי תפקדו במסגרת רעיונית של "פיסול בטבע" והקביעו (כך במקור) פיסול מונומנטלי (אבן לרב), על ההר, אנו רואים ב"תל חי 94" מעין מחנה עבודה (מחנה עבודות) ארעי, שבעקבותיו יפורקו המיצבים (ה"מקומות") וישובו ליוצריהם. את הפיסול בטבע אנחנו ממירים בפיסול תפנימי (מיצבי כאמור) ו"לא-טבעי"".[1] העבודות הוצבו באוהלים שתחמו מקומות ויצירות שקשורות בהן. כך כל אמני הצפון קובצו באוהל אחד. באירוע זה לא השתתפו אמנים בינלאומיים כלל מתוך תפיסה עקרונית של עפרת: "אירועי תל חי של העבר השליכו לעברנו אי אלו עצמות בינלאומיות, תחילה עצם משובחת כדניס אופנהיים או יוכן גרץ, אך לאחר מכן עצמות עסיסיות פחות ופחות".[2]
בנוסף, בפניה אל האמנים הוצע תקציב של 1500 ש"ח ליצירה ודווח כי יוקצבו לתהליך ההקמה, וכנגזרת מכך תהליך השהייה בשטח, שלושה ימים בלבד. כלומר – החיבור של היצירות ושל היוצרים עם המקום כבר לא היה העיקר, ואולי אף לא היה קיים. ייחודה של תל חי כפלטפורמה אבד סופית וכך גם הכלים שעמדו לרשותה כדי להיאבק על מקום מרכזי בשדה האמנות הישראלי.
יתרה מכך, נדמה שהרצון של עפרת היה להתחבר למכנה משותף נמוך שיסחוף את ההמונים. "איך לעזאזל מחברים אירוע, בעל אופי אבנגרדי, עם פופולריות?" חושף עפרת את קו המחשבה שהנחה אותו בתכנון האירוע.[3] כתשובה לשאלה זו, סיפקו עפרת והמארגנים, שכללו הפעם גם איש יחסי ציבור ומפיקה חיצונית, תוכנית אמנותית שכללה מופעי בידור, דוכני מכירה של תוצרי הקיבוצים השכנים ואפילו לונה פארק.
תנאים אלו יצרו אירוע דחוס, שמבקרי האמנות התרשמו כי היה נטול כיוון, קונספט או ארגון מיטבי והם מסכמים כבר בכותרת "תל חי 94: אפשר היה לוותר".[4] האירוע שהכיל יותר משתתפים מאשר בכל תולדות מפגשי תל חי לאמנות בת זמננו, כ-73 אמנים ואמניות, נרשם בפיהם כ"ערב רב של שום כלום".[5]
בסוף הסקירה והפריסה של המהדורות השונות של אירועי תל חי ניתן לסמן את התמהיל הנדרש לפלטפורמת אמנות הצומחת בפריפריה הגיאוגרפית ומבקשת להתכנות "מרכז" בעיני שדה האמנות: אוצר שיהא סוכן המרכז, בעל קשרים בינלאומיים ושליטה במגמות המובילות את שדה האמנות העכשווי; הצגתם של אמנים מקומיים ובינלאומיים בעלי זיקה לקונספציה של הפלטפורמה; והגדרה ייחודית לפלטפורמה זאת.
המאמר שלפניכן/ם לקוח מתוך פרק בעבודת התזה מרכז בכל מקום: פלטפורמות להצגת אמנות בפריפריה הגיאוגרפית של ישראל בשנות ה-80 ככלי לייצור הון חברתי וסימבולי שהוגשה במסגרת לימודי תואר שני בתוכנית "מדיניות ותאוריה של האמנויות" באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בהנחייתן של פרופ' יעל גילעת וד"ר טל בן צבי.
[1] גדעון עפרת, "תל חי 1994 "מקומות", 28.1.94, פנייה למשתתפים בתל חי 94. ארכיון חיים מאור.
[2] גדעון עפרת, "אמנות נטתה אוהלה", על הצפון, 20.7.94, 25.
[3]שם.
[4] אורלי גילת, "תל חי 94: אפשר היה לוותר", דבר, 29.9.94, ארכיון חיים מאור.
[5] חיים לוסקי, "האוהלים והאבק", ידיעות אחרונות, 30.9.1994, 31, ארכיון חיים מאור.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס