אירועי תל חי
טלי קיים
אירועי תל חי לאמנות בת זמננו התקיימו חמש פעמים בין השנים 1980 ו-1994 ביוזמת אמנים חברי קיבוצי אצבע הגליל אשר ביקשו למצב את המוסד להכשרת אמנות "המכון לאמנויות תל חי", כמוסד מוביל ולמצב את חצר המכון כמוזיאון פתוח שיתמקד בקשר בין אמנות חברה וטבע.[1] אירועי תל חי לאמנות בת זמננו נתמכו ומומנו באופן בלעדי על ידי המועצה המקומית גליל עליון, מועצה שמנתה באותם ימים 27 קיבוצים שהיו אז כח פוליטי יורד. נשאלת השאלה מדוע בחרה מועצה אזורית לתמוך דווקא באירוע אמנות יקר ושאפתני, כשברקע משבר כלכלי, שרק הלך והחריף במהלך העשור לצד תמורות מדיניות מרחיקות לכת?
אירועי תל חי לאמנות בת זמננו היו בחזקת "עדכון" למיתוס של חצר תל חי כך שיתאים להלוך הרוח הציבורי שהיה עוין את הקיבוצים באותם זמנים.[2] סגל מורי המכון לאמנויות בתל חי ניסו מחד לעשות נפשות למוסד ההכשרה שעמדו בראשו ומאידך ביקשו לעצמם חשיפה כאמני קיבוץ. חשיפה זו, נועדה להיות כפולה ולהכניס את האמנות הנוצרת בקיבוצים גם לתודעת התנועה הקיבוצית וגם אל השיח של שדה האמנות הישראלי ומחוצה לו. בסופו של דבר כוחו של תל חי כאירוע אמנותי נבע בין היתר ממעמדו המיוחד של אמנון ברזל, אוצר חיצוני בעל קשרים בינלאומיים ושחקן מרכזי בשדה והשמות המוכרים שהביא עמו אל הרי נפתלי.
קשה לקבוע אם תדמית הקיבוצים אכן השתנתה בעיני החברה הישראלית לאחר קיום אירועי תל חי. יחד עם זאת, הפרסום הרב והמוניטין שקנו לעצמם אירועים אלה בכל הבמות התקשורתיות המרכזיות בארץ, במדורות השבט הטלוויזיוניות, לצד כתבות המסקרות פוליטיקה וענייני דיומא – ולא רק במגזיני אמנות או ביטאונות של התנועה הקיבוצית – מוכיחים כיצד האירועים הובילו את תל חי ובתוך כך את המוסד להכשרת אמנות "המכון לאמנויות תל חי", אל התודעה הלאומית ואל תודעת האמנות הישראלית.
מיתוס תל חי המתחדש בזמנים שבהם הקיבוצים הם כח יורד
כאתר של מורשת קרב, משמשת חצר תל חי סמל לראשית ההתיישבות בארץ ישראל. תל חי הייתה אחת מארבע המושבות שהקימו חברי קבוצת השומר בתמיכת הברון הירש בגבולה הצפוני של פלשתינה . חצר תל חי הותקפה על ידי כוח של לוחמים מכפר ערבי שכן בי"א באדר תר"פ (1920). אירוע זה, שנודע בהיסטוריה הישראלית כ'קרב על תל חי', זכור בעיקר בזכות אחד מששת החלוצים היהודים שניספו בו: יוסף טרומפלדור, אשר מת מפצעיו בקרב כשהוא מסנן לעבר רופאו, כפי הנטען במקורות שונים ונתקבע כמיתוס: "לא חשוב, טוב למות בעד ארצנו".[3]
אמירה זו בפרט ודמותו של טרומפלדור בכלל התיישבו עם האתוס הציוני של התקופה. טרומפלדור הוא הגיבור החלוצי האולטימטיבי, חוצה מחנות אידיאולוגיים, גיבור שהצמיחה תנועת ההתיישבות על אדמה חלוצית ולא במרכז הארץ, אשר נפל בקרב שהבטיח את עתיד המדינה כולה. ואכן, יום הזיכרון הראשון לחללי מערכות ישראל חל תחילה בתאריך י"א באדר. רבים מציינים עד עצם זמן זה את התאריך בעלייה לרגל לרחבת בית הקברות בתל חי שם ניצבת אנדרטה לזכרם של החלוצים הנספים.
אנדרטה זו, המכונה באופן רשמי גור אריה יהודה אך מוכרת בפי כל בשם האריה השואג (1934) נוצרה על ידי הפסל אברהם מלניקוב מתוך תחושת שליחות ואידיאולוגיה ציונית.יצירת והצבת האנדרטה הייתה למעשה נקודת ציון נוספת בה חצר תל חי תפסה מקום מרכזי בתולדות מקומותינו כיוון שמדובר באנדרטה הראשונה שהוקמה בארץ – עובדה שקושרת לה הילה ומגבירה שוב את המיתוס של תל חי והפעם דרך פריזמה אמנותית.
האנדרטה נחנכה בשנת 1934 לאחר מאבק פוליטי עיקש בין נציגי ההסתדרות הציונית העולמית ונציגי תנועת העבודה והייתה לסלע מחלוקת, תרתיי משמע.[4]
בראשית שנות ה-80, כשישים שנים לאחר הקרב על תל חי עמדה ההתיישבות בפני קרב מאסף על זהותה למול מציאות כלכלית פוליטית משתנה. עם עלייתו של הליכוד לשלטון, ביקשה הממשלה החדשה להנהיג מדיניות של "ליברליזציה" ויצאה בהצהרות כי יש "להיטיב עם העם" ולהפסיק את "סבסוד" הקיבוצים.[5]
ראש הממשלה דאז מנחם בגין נהג לתקוף את הקיבוצים בנאומיו על בימת הכנסת ועל במות ציבוריות נוספות. זכורה לו במיוחד התבטאות מנאום לרגל חג ראש השנה בקריית שמונה בו תיאר את הקיבוצניקים כמיליונרים בעלי בריכות שחייה ונתן את קיבוץ מנרה כדוגמה. בכתבה שהתפרסמה כתגובה לנאומו של בגין בעיתון מעריב, מצוטט אברהם ברושי ראש מועצת הגליל העליון שתמך באירועי תל חי לאמנות בת זמננו: "האמנתי ש'חירות' רוצה להביא לרגיעה בינה לבין ההתיישבות העובדת, אך לצערי נהג ראש הממשלה אחרת וגרם לליבוי יצרים, ונהג בכך כמנהיג של סיעה קטנה וקיצונית בליכוד". ציטוט זה של ברושי ביחס להתנהלות ראש הממשלה בגין מצייר בבירור את המאבק שהתנהל באותה עת בשדה הפוליטי בין הקיבוצים שזוהו עם המערך לבין תנועת חירות בעלת המונופול.
עתידו של הקיבוץ נדמה מעורער אף יותר על רקע המשבר הכלכלי שפקד את ישראל החל מסוף שנות ה-70 ועד מחצית שנות ה-80. שנים אלו ידועות בשל משבר אינפלציה חמור אשר הוביל להאצת תהליכי הפרטה ששינו את פני המדינה והקרינו על המורל של חברי הקיבוצים.[6]
אם כן, מה איפשר למפגש תל חי לאמנות בת זמננו לצמוח? חזונם של יחידים, גאוות יחידה ורצון להשיב עטרה ליושנה באמצעות הספירה התרבותית-היסטורית.
המאמר שלפניכן/ם לקוח מתוך פרק בעבודת התזה מרכז בכל מקום: פלטפורמות להצגת אמנות בפריפריה הגיאוגרפית של ישראל בשנות ה-80 ככלי לייצור הון חברתי וסימבולי שהוגשה במסגרת לימודי תואר שני בתוכנית "מדיניות ותאוריה של האמנויות" באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בהנחייתן של פרופ' יעל גילעת וד"ר טל בן צבי.
[1] אתי נוסבאום, "אירועי תל-חי לאמנות בת זמננו בשנים 1994-1980" (חיבור לשם קבלת תואר מוסמך אוניברסיטה, מכללת אורנים, 2011), 2.
[2] אברהם פווין, חוסן הקהילה: הון חברתי בקיבוץ (רמת אפעל: יד טבנקין, 2007).
[3] ראו פרסום מטעם המועצה האזורית: תל חי. (חיפה: מועצה אזורית גליל עליון, 1982). ארכיון השומר הצעיר – יד יערי, חדר יובל דניאלי, ארון ב, מדף 11.
[4] כדי ללמוד עוד על כך ראו גדעון עפרת, "למי שאג האריה", בתוך אצבע הגליל, 1967-1900: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, בעריכת מרדכי נאור (ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1991), 221-220.
[5] טופל, מנחם, בן-רפאל, אליעזר. "קיבוץ שונה ומשתנה: תהליכי התחדשות מאז שנות השמונים", 330.
[6] מנחם טופל, "אליטה וטכנוקרטיה בקיבוץ", בתוך המנהלים החדשים: הקיבוץ על דרך אחרת (שדה בוקר: מכון בן גוריון, 2005), 54.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
