ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

פרויקט אולם בתמיכת חברת פריון ובתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות
      

על הפרויקט 

מאז ינואר 2014 עובדים יחד האמנים עירא שליט, לוסיאנה קפלון ומאי עומר וקבוצת בני נוער מהקהילה האתיופית המתגוררים בשכונת ג’סי כהן ובסביבתה, ובהם אביאל, אדנו, איוב, אלימלך, אנגדאו, דוד, יוסף,יעקוב, יצחק, ישמבל, ישמבל, מיכאל, משה, משה, סמיין, סתיו, שי ואחרים. בחלק מן המפגשים מצטרף המוזיקאי נטע וינר. 

המפגשים מתקיימים על בסיס שבועי ובמתכונת משתנה: לפעמים שיעור, לפעמים סדנה פתוחה, לפעמים משחק ללא חוקים סדורים. מטרת המפגשים היא ללמד כלים של אמנות עכשווית, לקיים מסגרת המעשירה אתהיומיום השכונתי ולגבש קבוצה היוצרת יחד.

הפעילות מפתחת ומשכללת תרבות עצמאית, מקומית ולא ממסדית, אשר קוראת תיגר על ההיררכיותהקיימות. 

האולם – מבנה ציבורי ששימש בעבר אולם ספורט של בית ספר – הוא מקום למפגש, יצירה ולמידה. 

הוא מהווה תשתית אלטרנטיבית לפעילות החברתית שהממסד מציע או אינו מציע. בכך הוא מאפשר לבני ובנות הקהילות השונות להתאסף, לתכנן, להקים וליצור כראות עיניהן. 

האולם עצמו עוצב והוקם בפעולה משותפת של האמן עירא שליט ושל קבוצת בני הנוער המייצרת בו תוכן,לוקחת עליו אחריות ומפעילה אותו. הוא נבנה ברובו מרהיטים שנזרקו באזורי תעשייה ובמחסני העירייה.הרהיטים פורקו והורכבו מחדש, והתוצאה היא חלל מזמין ופתוח, הממלא את שעות הפנאי השכונתיות בפעולות יצירה, חשיבה, שיח ובנייה.

האולם נבנה ברוח "עשה זאת בעצמך" ומכיל יחידות ניידות, על גלגלים, ובהן כלים המאפשרים פעילותבנושאים שונים, כמו למשל kit הקרנות סרטים, kit מסיבה, kit למידה kit תיקונים ועוד. זהו חלל דינמי,המשתנה בהתאם לפעילות של המשתמש. ניתן לערוך בו הרצאות, הקרנות סרטים, מסיבות, התאספויות וסדנאות, וכן להשתמש בתשתיות הקיימות בו ולבנות חדשות. 

לוסיאנה קפלון, אמנית. בוגרת מנשר ותוכנית לימודי ההמשך של המדרשה לאמנות בית ברל. זוכת פרס אמן הצעיר לשנת 2014 ומלגת אמן בקהילה.

עירא שליט, אמן. בוגר בצלאל 2011.

מאי עומר, אמנית ואוצרת. בוגרת המדרשה לאמנות 2009. חברה בצוות המרכז לאמנות דיגיטלית.

פרויקט "אולם" | אני מאמין | למה 

"את האמנות נוכל לאפיין כניסוי אוטופי, כנסיונות לדמיין אופני חיים אלטרנטיביים: חברות או קהילות אשר נבנות סביב ערכים היוצאים נגד האתוס של הקפיטליזם המאוחר"

(שנטל מוף, Art and Democracy)

דרושה לנו אמנות הנוצרת עם החברה אשר בה היא פועלת.
דרושה לנו אמנות הנוצרת למען החברה אשר בה היא פועלת.
אמנות שאינה מסתפקת במתיחת ביקורת על המצב קיים, אלא מציעה לו אלטרנטיבה.
אנו מאמינות כי לצד אובייקטים ודימויים, אמנות יכולה ליצור גם תשתיות, מבנים וקהילות. יש לה הכוח לשנות היררכיות.
יצירות אמנות המבוססות על פעולה משותפת וארוכת טווח יכולות לייצר תשתיות אלטרנטיביות לאלה שהממסד יכול להציע. יתר על כן, אמנות כזו יכולה לייצר תשתיות אלטרנטיביות לאלה שהממסד נמנע מלהציע.
לפעולה האמנותית יש פוטנציאל משמעותי של כוח חברתי-פוליטי.
במובן הפשוט והמיידי ביותר, ה"הילה התרבותית" של האמן יכולה לפתוח בפניו דלתות. לאמן קל יותר לפגוש את ראש העיר מאשר לפעיל חברתי.
לצד זאת, אמן יכול גם לפעול בצורה גמישה יותר מאנשי מקצוע אחרים. יש לו הפנאי והחופש להתנסות בלי להיות מחויב לתוצאה ידועה, וסכנת הכישלון בתחום האמנות קטנה בהרבה מאשר בדיסציפלינות אחרות. איש לא יפטר צייר בגלל ציור "גרוע", וכישלון של פרויקט אמנותי לרוב אינו מזיק לאיש.
בחברה המערבית, אמנות היא מהדיסציפלינות היחידות שהדגש בהן אינו על יעילות: התהליך חשוב לא פחות מהתוצאה, ואין קריטריונים ברורים להצלחה.
לא רק מעמדה של הדיסציפלינה האמנותית הופך אותה לבעלת כוח. גם הכלים האמנותיים עצמם הם כלים אפקטיביים לביטוי עצמי ולהשפעה פוליטית-חברתית – וביטוי עצמי אינו רק אמצעי לניסוח המחשבות והרגשות הפרטיים. הוא גם כלי ראשון במעלה להבנה של המציאות ולהשפעה עליה.
לכן יש קשר הדוק בין יכולת הביטוי לבין כוח פוליטי.
לכן יש קשר הדוק בין השתקה לבין דיכוי פוליטי.
לכן פיתוח היכולת לביטוי עצמי אינו מועיל רק לאינדיבידואל, אלא תורם גם לכוחן הפוליטי-חברתי של קהילות, ובייחוד של קהילות מודרות ומוחלשות.
הזכות לביטוי עצמי היא נחלתו של כל אדם. גם היכולת לביטוי עצמי צריכה להיות נחלתו של כל אדם – ושדה האמנות העכשווית יכול לאפשר זאת.
ואולם, בקרב הציבור הרחב נתפסת האמנות העכשווית כלא חשובה, לא רלוונטית, לא נגישה. היא נתפסת כמותרות.
יש לכך כמה סיבות. ראשית, יצירת אמנות וצריכת אמנות דורשות פנאי, אך כיום הפנאי הוא דבר יקר. רק בעלי אמצעים יכולים להשקיע בו זמן וכסף. יתר על כן, בישראל מלכתחילה לא היתה מסורת חזקה של תרבות פנאי. בהיעדר מסורת כזו, ולנוכח הלחצים שמעוררים שוק העבודה והמדיניות הכלכלית המקומית, תרבות הפנאי הדלה ממילא הולכת ונשחקת. הולך ואוזל הזמן לעסוק בתחביבים או בכל מה שאינו קשור במקצוע, בפרנסה.
עולם האמנות, על כן, נגיש בראש ובראשונה לאלו העוסקים באופן מקצועי בו או בדיסציפלינות המשיקות לו. לרוב, מדובר בבני המעמד הבינוני ומעלה. עולם האמנות העכשווית בישראל מורכב ברובו מיהודים אשכנזים ממרכז הארץ – אוכלוסייה המתאפיינת ממילא בפריבילגיות ובכוח השפעה.
לא זו בלבד שעולם האמנות הישראלי נגיש יותר לאנשים שקולם נשמע כבר מלכתחילה, הוא גם מסוגר בתוך עצמו ואינו עושה מאמץ מיוחד להזמין אליו אוכלוסיות נוספות.
בישראל קיים מצב ייחודי, אשר עושה את הביטוי העצמי לנגיש אף פחות: אין הפרדה בין פעולה אזרחית לפעולה ממסדית, ואין מסורת רווחת של התארגנות עצמית לא ממסדית.
הקשר בין הממסד והתרבות הדוק מאוד. בישראל קשה ליצור ללא הממסד – ויד הממסד בכול.
אחת הסיבות לכך היא המסד המודרניסטי של הציונות, הגורס כי ניתן להבנות זהות וניתן להבנות תרבות.
אלא שתפיסה זו נוגדת מעצם טבעה פיתוח של תרבות עצמאית, לא ממוסדת, אשר צומחת מהשטח.
לפיכך, התארגנויות כאלה יימצאו לרוב רק בשוליים (בעולם הפשע, לדוגמה) או שיזכו לחיבוק דוב ממסדי.
כאשר הממסד בישראל מבקש לספק ליחידים ולקהילות כלים להביע את עצמם, הוא אינו נותר בגדר תורם או מסייע. הוא נעשה חלק מן הביטוי עצמו.
חוסר הפרדה זה בין פעולה ממסדית ופעולה אזרחית הוא הסיבה לחולשה של התרבות בישראל בכלל ושל תרבות המחאה בה בפרט. לא ניתן לבקר את הממסד הישראלי, להציע לו אלטרנטיבה או לערער עליו בלי לערער על עצם הזהות הישראלית.

 ***

 אנחנו חלק מחברה המתקיימת בעומס כלכלי, רגשי, פוליטי וגופני.

אנו מאמינות כי יש לעודד את תרבות הפנאי והדמיון – את המרחב והזמן ליצור, לחשוב ולהביע את עצמך.

זהו המפתח לשינוי חברתי-פוליטי.

בפרויקט "אולם", אנו – כקבוצה – יוצרים מסגרת. אנו בונים מקום הלומד, משכלל וחוגג את תרבות ה"עשה זאת בעצמך", את הביטוי העצמי ואת ההתארגנות העצמית הלא-ממוסדת.
 

 פרויקט "אולם" | עקרונות מנחים
 

 1.          היכרות

 - הסכם מתחדש -

תחילת העבודה המשותפת שלנו ושל קבוצת בני הנוער מהשכונה התחילה בהסכם. בערב שבת הגענו למגרש הכדורגל בשכונה, שאלנו את הנערים שפגשנו "רוצים לעבוד איתנו?" – והם ענו כן.

מאז אנו שואלות את השאלה הזו מדי כמה חודשים, באופנים משתנים. לפעמים נשאלת כל הקבוצה ולפעמים נשאל כל משתתף בנפרד. אבל מטרת השאלות נותרת זהה: לבדוק אם אנחנו בשותפות.

הבירור המחודש מאפשר לנו לוודא שההשתתפות נשארת אקט של בחירה, ולא מתקיימת רק מכוח ההרגל או בגלל חוסר נוחות. ומשום שאנחנו מזמינות את הנערים לפעול בפרקטיקה גמישה ומשתנה, המוכרת להם פחות, חשוב לבדוק כל פעם אם מה שאנחנו עושים יחד מעניין או משעמם אותם, רלבנטי לחייהם או שאינו רלבנטי, מצחיק או מביך.

נוסף לכך, מבחינת בני הנוער עצמם יש משמעות לעובדה שזו מסגרת שהם בוחרים בה. בניגוד לרוב המסגרות בחייהם, הפעם יש להם אחריות על עצם קיומה של המסגרת ויש להם הכוח להשפיע על אופיה.

 - תהליך ארוך -

למידה הדדית, חיבור אנושי ואמון הדדי אמנם יכולים להיווצר בזמן קצר, ובכל זאת יש משמעות מיוחדת להיכרות לאורך חודשים ושנים. היכרות כזו מעמיקה הודות להתמודדות המשותפת עם מגוון מצבים, ונבנית תוך יצירה של מרחב משותף.

תהליך עבודה ארוך מאפשר גם התפתחות והעמקה של התכנים. בעבודה עם ילדים ובני נוער יש לזמן הזה חשיבות מיוחדת לנוכח ההתבגרות ושיפור היכולת להתמודד עם אתגרים.

 - בחינה של ההיררכיה הנתונה, בנייה של היררכיה גמישה -

אמנות קהילתית מאופיינת תמיד בהיררכיה, שבראשה ניצב האמן בעל הידע והניסיון.

גם בפרויקט "אולם" קיימת היררכיה (מבוגר/נער, מרכז/פריפריה, אשכנזי/אתיופי).

גם אם אנחנו מתנגדות למבנה ההיררכי הנתון, אסור לנו להתעלם ממנו. אנחנו חייבות להתייחס אליו כדי שנוכל לשנות אותו.

היררכיות ניתן להגמיש, לאתגר, לערער ולעתים אף לבטל על ידי יצירה משותפת של התכנים, על ידי לימוד והודות לעניין ההדדי ולנכונות ללמוד זה מזה.
 

 - קונפליקט ומרחב אגוניסטי -

לפי התיאורטיקנית שנטל מוף, החברה המערבית הליברלית אינה מתמודדת באמת עם קונפליקטים בלתי פתירים. מוף טוענת כי הניסיון להגיע לעמק השווה – להתפשר, "להסכים לא להסכים" – הוא לרוב ניסיון להעלים את הקונפליקט ולהשקיטו. היא יוצאת נגד ההיגיון ה"עסקי" של הפשרה, נגד הנטייה להחביא את הקונפליקטים במקום להתמודד עם חוסר ההסכמה. לפי מוף, צדו השני של חוסר היכולת להתמודד עם קונפליקטים הוא פונדמנטליזם, שלפיו חוסר ההסכמה חייב להיפתר על ידי מחיקת הרעיון האחר.

במקום שני אלה, מוף מעודדת יצירה של מרחב אגוניסטי: מרחב שמקיים את הקונפליקט בלי לנסות להשקיט אותו, מחד גיסא, או לפתור אותו על ידי מחיקת אחד הצדדים, מאידך גיסא. מרחב אגוניסטי הוא מרחב שיש בו קיום לעקרונות שלא ניתן להתפשר עליהם. מרחב המתמודד עם חוסר הנוחות שבאי-הסכמה. רק מרחב אגוניסטי, טוענת מוף, יכול לאפשר יצירה של קהילה חזקה ושל פלורליזם אמיתי.

הקונפליקטים בין המשתתפים בפרויקט "אולם" ניכרו מאז ראשית העבודה המשותפת. היה חשוב לנו לייצר סביבת עבודה אגוניסטית: סביבה שיש בה מקום לקונפליקט ולחוסר הסכמה על פוליטיקה, על סגנון חיים ועל אמונות. סביבת עבודה שהקונפליקט הוא-הוא שמאפשר בה את ההיכרות העמוקה בין המשתתפים, והוא המסייע להבהיר את העמדות, האמונות והרגשות של כל משתתף ומשתתפת.
 

 2.  עבודה

 - שיתופיות -

לא רק העבודה מתבצעת באופן שיתופי. גם התכנים נקבעים כך, אף שעדיין קיימות הדרכה והנחיה.

רבים מהתכנים נקבעים במהלך דיון המעודד הצעות לעשייה, ורוב ההצעות (האפשריות לביצוע) מתקבלות.

 - DIY -

פרויקט "אולם" כולו נסמך על היגיון של "עשה זאת בעצמך". השפה האסתטית של הפרויקט, האלמנטים הנוצרים בו, האובייקטים, הטקסטים, המוזיקה, האינטראקציה האנושית ואופן העבודה בסדנה פתוחה: כל אלה מתקיימים במחשבה על היכולת להפיק דבר-מה בצורה בלתי אמצעית. הם מתקיימים במחשבה על היכולת להיות נוכח בחלל, ליצור תרבות ולבנות מקום כפעולה שהיא תכלית כשלעצמה. פעולה שאדם עושה לעצמו ובשביל עצמו.

אנו משקיעים זמן בלמידה וביצירה של כלים כך שכל אחד יכול להשתמש בהם וליצוק בהם את התוכן שלו.

 - פעולה גופנית -

העבודה כוללת התייחסות לגוף, לפיזיות ולנוכחות של המשתתפים. כך נעשית העבודה עצמה לאמצעי נוסף לקשר בין אנשים ולכינון של קהילה. במהלך העבודה נדרשים המשתתפים להיות ערים לנוכחות, לקול ולעשייה של עצמם ושל הסובבים אותם.

 3.         חלל

- אולם דינמי -

החלל משתנה בקלות בהתאם למי שעובד בו ולעבודה הנעשית בו.

אנו מאמינות כי חלל דינמי מעודד את הנכנסים אליו לעשות בו שינויים משל עצמם, להתאים אותו לצורכיהם ובכך להפוך אותו לשלהם. אין מדובר בחלל נתון, שהמשתמשים בו צריכים להתאים את עצמם אליו. להפך: החלל משתנה בהתאם למשתמשים. כפי שבאימון ספורטיבי ניתן להשתמש במשטח לא יציב כדי לחזק את האיזון ולבנות את השרירים, גם בפעולה אמנותית-קהילתית יכול החלל הדינמי לחזק את הקלילות והאקטיביות.
 

 - אובייקט אגוניסטי -
 

החלל כאובייקט להתאגד סביבו.

בימים הראשונים של פעולתנו כקבוצה, לפני שהיה לנו מקום קבוע, עבדנו על יצירת אופניים. האופניים שימשו אובייקט להתאגד סביבו: אובייקט שיוצר קבוצה ומכתיב את החוקיות של הפעולה המשותפת. מרגע שהיה לנו האולם כמקום קבוע, זנחנו את האופניים. האולם עצמו הפך להיות האובייקט המאגד את הקבוצה באופן קונקרטי וסימבולי.
 

 - חלל ציבורי -

החלל מתפקד כהמשך של הגינה הציבורית ושל המגרש השכונתי. האולם הוא חלל סגור ובו תשתיות המאפשרות פעילויות נוספות. הוא שטח ציבורי עשיר ומאפשר. הוא אינו רק מקום "להעביר זמן", אלא מקום לפנאי ולתרבות פנאי. מקום מפגש של קבוצות מקומיות, שזמינותו מעודדת התארגנויות של קבוצות עניין, של משפחות, של חבורות, של חברים.
 

 תודות:

צוות המרכז לאמנות דיגיטלית
צוות הפאבלאב
צוות הרווחה
נטע וינר, דני מאיר, מאיר טאטי, עלמה יצחקי, אלעד רוזן, הגר אופיר, אור הרץ, מחסני העירייה בחולון, שי-לי עוזיאל, דניאל דוידובסקי, עדי ענבר וגלעד רטמן
תודה לכל מי שעזר, יעץ, בנה, תרם והיה שותף
תודה מיוחדת לכל הילדים המשתתפים בפרויקט ולמשפחותיהם

״אולם״ הוא מרחב ששימש בעבר כאולם הספורט של ביה״ס ויצמן, המרחב שופץ ושונה על ידי אמנים ובני נוער בכדי ליצר חלל שבו אפשר ליצור ולחשוב קצת אחרת. האולם הוא מרחב פתוח המציע שלל של כלים ליצירת אמנות : נגרות, פיסול, רישום, צילום, ציור, מיצג,וידאו, סאונד ותנועה. האולם מורכב מתחנות שונות ללא סדר מסוים, הסדר נקבע על יד הפרויקט או על ידי הנושאים השונים שאותם המדריך רוצה להעביר. התפיסה שונה מתפיסה היררכית של מרחב הכיתה הרגיל שבו המורה נמצא מקדימה והוא בעל הידע אלא מרחב דמוקרטי שבו הידע מתחלק, הסדנאות באולם מתאימות לגילאים שונים.

רכזת הפרויקט:
אביגיל סורוביץ'

יוצרי הפרויקט וצוות קודם:
מאי עומר
לוסיאנה קפלון
עירא שליט

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

פרויקט אולם בתמיכת חברת פריון ובתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות