כל השנים אני טוען שאמנות מתחילה במקום שחמק מן הדיון, הניתוח והאנליזה. זה הערך של האמנות, מזה היא מקבלת את משקלה. עצם הדיבור צריך להיות למפרע, בתחושה שאני לא הולך לתת תשובה ל’שאלת השאלות’...” (משה קופפרמן בשיחה של חיים מאור עמו, ”חי ללא רישום, זוכר את מה שראוי”, 2000)
אפתח בהבהרה: הצילום של חיים דעואל-לוסקי, כתוצאה סופית של רגישות של נייר שנחשף אל האור, כדימוי בשדה של דימויים, אינו מענייני. אין לי עניין בפני עצמו בדיון או בשיחה שאליהם מכוון חיים דעואל-לוסקי באמצעות הצילום שלו עצמו, ובאמצעות מכלול כתיבתו התיאורטית (יתכן ואפשר לתאר שיחה זו בקיצור נמרץ מבלי לחטוא לה לגמרי כך: הקו החוצה והמחבר את הצילום עם הפרספקטיבה הרנסנסית, באופן שבו הצילום ”מוכיח” את אפשרויותיו לשחזר עומק, חוויה ממשית של תלת-ממדיות, בניגוד לדו-ממדיות-למעשה שלו), ואף אין לי עניין, במקרה זה, להתדיין עם הצילום של חיים דעואל-לוסקי בהקשרים שבהם הוא נחשף עד כה.
חיים דעואל-לוסקי מעניין אותי, והתערוכה הזו היא תולדה של עניין זה. במה אני מתעניינת? באופן שבו נוצר תואם בין עבודותיו לדיוקנו: ריבוי ההשתקפויות שלו (אמן, מורה, אוצר, הוגה), בחירותיו להאיר צדדים מסוימים באישיותו ולהצל צדדים אחרים (בעיקר את תפקודו כאמן), היחס שבין תדמיתו (כהיבט של פני שטח) לאישיותו (כמבט אל עומק), והאופן שבו ”תכונות” אלא נתפסות על הנייר.
מעולם לא פגשתי את חיים דעואל-לוסקי בסטודיו שלו (ולא רק משום שאין לחיים דעואל-לוסקי סטודיו), שיחותינו על עבודותיו בסלון ביתו היו בעיקר טכניות וענייניות, והעבודות המוצגות בתערוכה זו לא נבחרו מבין אחרות אלא נוצרו עבורה (אפשר היה כאן לשאול מדוע הבחירה בדימויים מסוימים מתוך אחרים אינה חשובה באמת; כיצד זה שהדימוי, האימאז’, של חיים דעואל-לוסקי הוא תמיד ”מעניין”, או ”יפה”, או ”טוב”; ואיך קורה שאין זה כמעט משנה מהו המצולם שלו). העיקרון שהנחה אותי הוא עיקרון של מימוש רעיונות ישנים או של גילוי חומרים הקיימים במילא. הצגה של מסה קריטית בעשייה האמנותית של חיים דעואל-לוסקי, באופן שמנסה לצאת מהדיון הפורמליסטי-תיאורטי שבו היא תחומה.
הצילום הוא נקודת המוצא של חיים דעואל-לוסקי, והטענה החזקה ביותר שלו על צילום נמסרת, בעיני, דווקא מתוך התנהלותו כאמן מומר, כאמן שותק. בתחושה שהעשייה של חיים דעואל-לוסקי מוכרת, שאנחנו יודעים עליה, שראינו אותה לא פעם, ששמענו עליה ישירות מפיו או בעקיפין במאמריו יש מן המתעתע. חיים דעואל-לוסקי למעשה שותק אותה, מטיל עליה צל, בוחר לחשוף אותה שלא כעשייה העומדת בפני עצמה , אלא ”בנסיבות של הזמנה”, בהקשרים בהם הוא יכול לטעון באמצעותה או לנסח בעזרתה טענה מתבוננת.
מתוך ספר האמן שלו MANONAME, שנעשה בשנים 80-79, בזמן שהותו בפאריז, מתגלה כי עיקר עשייתו האמנותית, החדשנית והמהפכנית במקרים מסוימים, נסוגה למעשה אל תוך פורמט יומני, ומופנמת במחברות בכריכה קשה. לתוך מחברות אלה הוא חושב באמצעים שונים - כתיבה, רישום, ציור, הדבקה - ומניח את רעיונותיו. בספר המוצג בתערוכה זו, המתגלה כבסיס המחשבה הדעואל-לוסקיאית, קיימים רעיונות לעבודות שמומשו, לעתים מומשו בחלקם בלבד, לעתים שלא מומשו כלל (בעיקר עבודות וידיאו בחלל), מחשבות על צילום, שאלות ממבט הגותי על מעמד הסובייקט, השפעת ההינכחות של סובייקט בחלל מסוים על נוכחים אחרים, עימות בין תפיסות מרחביות מן העבר (הפרספקטיבי) למול תפיסות מרחביות בעתיד (המשוטח, חסר הפרספקטיבה) - והשפעתן על יחסים, רגשות, סיטואציות אינטימיות בין אנשים.
בידוד מעשה האמנות והמרתו בכתיבה הפרשנית-מחקרית, החלפת הלשכה האפלה בשולחן הכתיבה, מסבים את תשומת לבי מזה שנים בהתייחסותי לחיים דעואל-לוסקי, כדמות וכתדמית, ומבקשים ממני לשאול שאלות, את ”שאלת השאלות” כפי שמכנה זאת קופפרמן (בהתכוונו, יש להניח, לשאלה שפירושה אינו סופי ומוחלט), על משמעות המרה זו - כמעט דרך חיים אחת בדרך חיים אחרת. למרות שהכתיבה היוותה תמיד חלק מרכזי מדרכי העבודה של חיים דעואל-לוסקי, מאופני החשיבה שלו, היא נטוותה בשנות יצירתו הראשונות בתוך המרקם של העשייה האמנותית שלו ולא כמבט עליה, כפי שקורה בכתיבתו הפרשנית-ביקורתית-מחקרית של השנים האחרונות. כאמן ”מומר”, מוסווה, עולה וצפה על פני השטח המשמעות - הפרדוכסלית, יש לומר - של הצילום כמדיום מסתתר, או כמדיום של הנסתר, הקובעת כי התגלותו של הצילום, של התשליל, אינה יכולה להיות מכוונת או נשלטת, אלא היא נועדה להיות יד המקרה בלבד. כמו מראש הצילום הנו מעשה של הווה שנועד (להתגלות) בעתיד כלשהו (כדי) להיות העבר שלו. (ורק אז להתגלות). וחוזר חלילה.
המשמעות של הצילום כאמצעי של עבר (אני מנסה לומר שהצילום אינו רק מוכיח קיומו של דבר מה בעבר, אלא באותו רגע ממש שהוא חושף לאור את מושא ההתבוננות שלו הוא כבר עברי), הנושא בתוכו טווח רחב של ידע (ידע בכל המובנים, ידע מסוגים שונים), היא, כפי שאני רואה זאת, המשמעות של עומק: עומק תפיסתי-חושי-אינטלקטואלי ועומק רגשי-רוחני-מנטלי. במצלמות שחיים דעואל-לוסקי בונה יש למעלה ממאתיים נקבים זעירים, ואת הפעולה שהן עושות אפשר להמשיל לפעולה של סריקת MRI (סריקה של המוח של מבני עומק לא של שטח). באופן פיזי המצלמה החושפת את המושא המצולם אל האור דרך כל אחד מהנקבים, עוברת בנקודת ציון מסוימת מאות פעמים, כמו סורק המרכיב את נתוניו וזוכר אותם שכבות שכבות, כדי לשחזר את התפנים של המיכל, את החתכים שלו, לא רק את פני השטח שלו. במובן זה הלשכה האפלה היא חלל התהודה של המושא המצולם. היא איננה רק ההשתקפות שלו, אלא ההד שלו. היא מסוגלת להכיל תכונות נוספות שלו: לא רק איך הוא נראה, אלא גם איך הוא נשמע, איך הוא מוחש, איך הוא נחווה.
נראה, נשמע, מוחש, נחווה, אבל השאלה היא בעיני מי? מי הוא זה שרואה, שומע, חש וחווה את הרגע העברי הזה? הדימוי, ”האימאז’”, שהוא תוצאה של הפעולה המרובדת של מצלמת הנקבים, מתפקד כטריטוריה שאוספת ומלכדת אל תוכה ”סובייקטים אבודים”, שכאילו נפוצו לכל עבר במבטים מרובי הכיוונים שמאפשרת המצלמה. מבחינה זו, הדימוי של חיים דעואל-לוסקי מתקיים דווקא באופן מנוגד לכללים שמכתיב הגוף שמייצר אותו (מצלמת הנקב). בעוד מעשה הצילום פועל כדי להעלים את קיומו של המבט האחד - הצילום, שהוא תוצאתו, מרכז אליו את כל המבטים, והופך פיצול לעומק. ”בתוך הכפר הגלובאלי”, כותבת שרית שפירא בקטלוג התערוכה חורים שחורים: המקום הלבן, ”המוצף סימנים ותוצרים משועתקים וחסרי מקור, חלל האמנות הוא מקום שבו דברים חסרי הילה נחווים לא כניגוד של דברים בעלי הילה – אלא כאור שנפל, צומצם עד כלות והפך ל’חור שחור’, הממשיך לשאוב אליו ולאבד אל תוכו כל אור נוסף הקרב אליו” (עמ’ 179). בניגוד רומנטי כמעט להישאבות של הסובייקט את תוך ה”חור השחור” שעליה מדברת שרית שפירא, העשייה האמנותית של חיים דעואל-לוסקי, חלל האמנות שלו, לשכת התהודה האפלה שלו, מאפשרים בעיני מפגש עם המקום שבו הסובייקט - החיוניות שלו, העומק שלו, היכולת שלו בה בעת לראות, לשמוע, לחוש ולחוות באופן אידיוסינקרטי - משתחזר מחדש.
הבחירה של חיים דעואל-לוסקי להעלים את מעשה האמנות שלו (ואני עומדת על כך לראות זאת כבחירה ולא כנסיבות, כפי שהוא נוטה לטעון), לא רק מפני צופים אחרים, אלא להסירו כמעט כליל מסדר יומו, משולחן העבודה שלו, לוקחת על עצמה לחשוף את עול השתיקה של הסובייקט (הנעלם), של הדמות האנושית עלומת השם החולפת במהרה מהחדר האחד אל החדר השני, בסרבה להיחשף לאלומת האור ולהיתפס בעיני המתבונן. חיים דעואל-לוסקי מחפש אחריה, תר אחרי דמותה, ומוצא אותה – באחד המחוות האנושיות והמרגשות ביותר שלו בעיני - בדמות אמו. בהביאו לה כלי ציור ומצע לצייר עליו, בוחר חיים דעואל-לוסקי להיות לה מנחה, המלווה אותה בדרך שבה תוכל למצוא בכוחות עצמה את המקום שבו האוריינטציה והלכידות מוצאים את שיקומם. כזה הוא התהליך שמעביר, בעיני, חיים דעואל-לוסקי גם את צופיו.
עידית פורת
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
