|
אמנים: ריינהארד קראוס, אליזבת דלזיאל, ליפטריס פטרקיס, אנריקה קירשנבאום. האספקט החזותי בסיקור התקשורתי של העימות מהווה גורם חשוב ביותר בעיצוב התפיסה של הפלסטיני, החברה הפלסטינית והסכסוך. כתבות המשודרות בתקשורת האלקטרונית וצילומים המתפרסמים בעיתונות היומית לא חורגים באופיים מהתוכן והמידע הנמסר באופן מילולי. התמונה לרוב היא האלמנט היחיד אותו רואה המתבונן במהדורת החדשות או קורא העיתון. הכתבות המופיעות בתוך העיתון זוכות להתעניינות פחותה מאשר העמודים הראשיים עם תמונות השער הגדולות. מכאן שלצילום יש כוח עצום בקיבוע דימויים ובהטעמת המסרים המשרתים את ראיית העולם הרצויה. בחינה של הצילומים המתפרסמים בעיתונות היומית תראה לרוב את הפלסטינאים במצב של תנועה- ריצה, זריקת אבנים, הסתתרות, השתתפות בלחימה. חיילים יראו לרוב במצב של המתנה- נחים על נגמ”שים, עומדים בשורה מסודרת כאשר ברקע פלסטינאים מיידים אבנים ונמצאים במצב של אלימות קרובה לאקסטאזה. צילומים אלו משרתים את תפיסת העולם הרצויה המציגה את האלימות הפלסטינית כחסרת גבולות, הרסנית, חסרת סיבה והיגיון אל מול ההבלגה הישראלית, האיפוק והסדר.(2) צלמי העיתונות הזרים הנמצאים בשטח מתעדים את המציאות משני צידי המתרס, ללא מחויבות לצד כלשהו. עבודתם מייצרת אתגר חזותי עצום המתעד את ההיסטוריה של הסכסוך. מאגר זה יכול לשמש אלטרנטיבה לנקודת המבט המוצעת לישראלים ולפלסטינים ע”י אמצעים התקשורת המקומיים. המידע אשר לרוב לא מגיע לציבור (אם בגלל חוסר נגישות לש צלמים ועיתונאים מקומיים לצד השני, ואם בגלל עבודת עריכה וצנזורה עצמית שנועדה ליצור תמונה מצב התואמת את דעת הקהל) כולל נתונים נוספים התורמים לבניית תמונה מורכבת יותר של המציאות. הניטראליות של הצלמים הזרים מעוררת לעיתים קרובות עוינות רבה כלפי התקשורת הזרה הנתפסת כאויב ומזוהה כאמצעי ניגוח ואולי אפילו כלי בידי הצד השני. הצד הישראלי והצד הפלסטיני מנסים להשפיע על אופן הסיקור של העיתונות הזרה את הסכסוך מתוך ניסיון לגייס את דעת הקהל העולמית לטובתם. הלחץ המופעל משני הצדדים, וחוסר שביעות הרצון המופגנת כלפי העיתונאים והצלמים הזרים, מלמדת ככל הנראה שברוב המקרים החומר המופק על ידם לא משרת צד כלשהו. (3) זרותם (4) של הצלמים ואי השתייכותם למי מן הצדדים המעורבים, מאפשרת את ביצוע עבודתם ללא המטען האידיאולוגי והרגשי אותו ”סוחבים” צלמי עיתונות אשר מהווים חלק מהעמים המעורבים בסכסוך. ברור שגם צלמים זרים מגיעים לאזור עם ידע מוקדם ולעיתים עם דעות קדומות, אולם מטען זה איננו משתווה למעורבותו של צלם ישראלי או פלשתיני אשר חי באזור, ובני עמם, לעיתים משפחותיהם, הם חלק מקורבנות הסכסוך. (5) תהליך בחירת הצלמים בתערוכה נועד להציע אפשרות להתבוננות שונה על הסכסוך כפי שהיא נוצרת ע”י צלמים זרים. דימויי הסכסוך , יידוי אבנים, הלוויות, פיגועים וכו’, נשארו מחוץ לתערוכה. הוצאתם היא ניסיון לנטרל את המבט הביטחוני-צבאי, ומציעה נקודת מבט אנושית, אזרחית. תמונות של חיים בערים הפלסטיניות, במחנות הפליטים, בתוך בתיהם של האנשים, בתוך ההתנחלויות. הסכסוך נוכח בכל אחת מן התמונות, הוא קיים בחייהם של האנשים, בבתים ובסביבה הציבורית, אולם הוא לא בא לידי ביטוי באופן ישיר- על ידי הצגת עימות כלשהו. נקודת המבט המעט מרוחקת של הצלמים על העימות מאפשרת פרספקטיבה שונה ומציגה את חיי היומיום בצל העימות – חיים קשים, לעיתים קרובות עלובים, לעיתים מגוחכים. פרספקטיבה זו מאמתת את הצופה עם אספקטים נוספים של הסכסוך ומנתקת אותו משאלת הפוטנציאל הביטחוני-צבאי אשר מועלת כדרך התבוננות יחידה על הצד האחר.
הצילומים בתערוכה אינם מייצגים בהכרח את עמדתם של סוכנויות הצילום אי.פי ורוייטרס. 1)דניאל דור, כתב במאמר תשובה לנחום ברנע שהתפרסם בגיליון ”העין השביעית” בעיניין זה: ”...שנית, ברנע מתרעם על מה שהוא תופס כתפיסה שלי ל”עיתונאות מהאו”ם”. ”אין בושה בהזדהות של עיתונאי עם ’הצד’ של עמו בעת מלחמה”, הוא כותב, ”להפך. החכמה היא לשמור תוך כדי כך על ערנות מקצועית, ספקנות וחתירה לאמת גם כאשר היא באה מהצד השני”. כפי שאפשר היה לנחש על פי קריאת פרק המבוא של הספר (עיתונות תחת השפעה), אני מסכים עם כל מילה: אין לנו צורך בעיתונות מהאו”ם, ואי אפשר, וגם לא צריך, לדרוש מהעיתונאים להימנע מייצור ושיקוף של תחושות הזדהות קולקטיבית של קוראיהם. הנקודה המכרעת כאן איננה אידיאולוגית, אלא עובדתית: במהלך התקופה הרלוונטית, העיתונות הישראלית אכן ”היטיבה להזדהות עם הצד שלה”, אבל, מה לעשות, לא שמרה ”תוך כדי כך” על ”ערנות מקצועית”, לא הפעילה את מידת הספקנות ולא חתרה אל חקר האמת, ”גם כאשר היא באה מהצד השני”. ההפסד במקרה הזה, אינו של האו”ם, וגם לא של הפלסטינים. ההפסד הוא בראש ובראשונה שלנו: התודעה הקולקטיבית הישראלית מנותקת היום מהמציאות כפי שאולי לא היתה מעולם, ואנחנו, כולנו משלמים את מחיר הניתוק מדי יום ביומו”.
2) להרחבה בנושא צילומים בעיתונות בזמן האינתיפאדה – ”עיתונות תחת השפעה”,דניאל דור, עמ’ 46-43.
3) ע”פ תחקיר בצלם” שהתפרסם בדף מידע מדצמבר 2000, עולה כי ”הן ישראל והן הרשות הפלסטינית אינן מכבדות את עיקרון זה (שמירה על חופש הפעולה של עיתונאים בעת סיקור אזורי מלחמה ע”פ אמנת ז’נווה). הארגון הבינלאומי ”הועדה להגנה על עיתונאים” פרסם ב-26.10.2000 דו”ח על פגיעות בעיתונאים באירועים האחרונים. הועדה קובעת כי בשל השפעה הרבה שיש לתקורת בעיצוב דעת קהל באירועים האחרונים, נקטו שני הצדדים באמצעים קשים כדל לשלוט ולפקח על עבודת העיתונאים המסקרים את האירועים”. 4) ”זר, שאינו קרוב או פנימי, שאינו נוגע בדבר”. מילון אבן שושן. 5) בעייתי במיוחד היא עבודה עיתונאית של כתב או צלם ישראלי אשר במקביל לעבודתו משרת בצה”ל כחייל מילואים ואפילו מדווח תוך כדי שירות, ובכך מאחד לחלוטין את הגורם המתעד עם הגורם המתועד. |
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
