בארצות רבות, וישראל בכלל זה, "ביטחון" הוא שם הקוד לרשות, לחובה ולצורך לעוות ולעקם ולסרס את הלשון. בשם הביטחון ומשפחתו (סודות, צנזורה, איפול, חסוי, מסווג, מודיעיני) נעשתה השפה אטומה ואוטמת. בניצוחם של גורמים בכירים ודוברים, היא למדה לרקוד את ריקוד הקודים. הצעדים המתורגלים פועלים כרשתות הסוואה, הכחשה, הרתעה, איום והרגעה. זו שפה אינפנטילית. היא אינה אומרת דבר או שאומרת את היפוכו של מה שהתכוונה לומר. היא מגזימה, משקרת, מסלפת, חוזרת על פזמונים מפחידים: מה שהם מכינים לנו... כדאי שנהיה מוכנים.
זו שפה בעלת פואטיקה מקאברית, שבה הפצצות הן חכמות, כורים גרעינים נעשים למפעלי טקסטיל ואילו מטוסי הפצצה נושאים שמות סקסיים כמו חמקן. זו השפה ששרים באוזנינו דוברים, שרים, אלופים, ועיתונאים. זו השפה האטומית שאנו משננים מילדות, שפת הרטוריקה הצינית של המדינה.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
