הדפסת צבע, 150X200
בישראל, ערבי אינו מפנה גב. הגב מופנה אליו. בישראל, הערבי הוא קודם כל בגדר חשוד. בישראל, הערבית, שפת האם של כעשרים אחוז מתושבי המדינה ושל כל תושבי המרחב המקיף אותה, היא עדיין שפה זרה ומאיימת, סמל חי לחוסר הרצון לתקשר עם האויב שבינינו, שסביבנו. בישראל, הערבי הוא זר כבר למפרע. כאשר האמנית הפלסטינית-ישראלית אניסה אשכר כותבת על גבה, בקליגרפיה ערבית, משפט המתחיל במלים "על פי מקורות זרים", היא מאמצת את הפרקטיקה הממזרית המשמשת את הציבור הישראלי בבואו לדבר את הדבר האסור. ממזרית, משום שהיא בת כלאיים ומחוץ לחוק מטבע ברייתה. השפה, אשכר עצמה, הפרקטיקה – כולן בנות כלאיים, חוצניות. רוח רפאים שפניה (קל וחומר, רצונותיה) נסתרים. הגב החשוף חושף את הדבר שחשדנו בו תמיד: שגם לה, לזרה שבקרבנו, מקורות זרים משלה. היא הופכת בגופה, כהגדרת החוק, להיות נשאית הסוד. ועל כן, שבעתיים, אין לשתפה בו. זה הגב הפתייני שראשיתו באוריינטליזם הקולוניאליסטי וסופו מי ישורנו. הגב המערבי שהתרגלנו להפנות אל העולם הערבי מופנה כעת אלינו. הוא מסתיר חיוך ממזרי ולועג (גם אני יודעת ש"על פי מקורות זרים..."). והוא מגלה מה שחשדנו תמיד: שמה שמוסתר שם הוא אישי, זומם. "זעם חנוק בגרוני".
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
