יש אי-שם, 2006-2010
טרוור פייגלן, גיאוגרף בהכשרתו, מישיר מבט – וציוד צילום מתקדם ביותר – אל אלה שבדרך כלל מפנים את מבטם הנסתר אל כולם. הוא מרגל אחר סוכנויות הריגול. מביט ישירות במה שנאמר בפירוש שאין להביט בו. במה שמתויג בתחום שבין "לא קיים בעליל" לבין "סודי ביותר" ו"מסווג". הוא מתעקש לאתר את סימני הקיום של עולמות מועלמים, ועושה זאת בצורה הישירה, האקטיבית והנוקבת ביותר.
הוא עוקב אחר לווייני ריגול, לוכד במצלמתו ניסויים של הצבא והתעשיות הצבאיות האמריקאיות, מאתר ומצלם "חורים שחורים" (אתרים בלתי מסומנים שבהם, על פי לא מעט מקורות, סוכנויות הביון האמריקאיות השונות מחזיקות וחוקרות חשודים בפעילות טרור, ועושות זאת הרחק מעין החוק המגבילה). הוא חושף את תגי היחידות הסודיות, את חתימות "האנשים שאינם קיימים" ואת שמות הכיסוי של סוכנים, מבצעים ואתרים.
ואף על פי כן, הרבה נשאר בגדר סוד. נקודה קטנה בשדה צבע, דימוי מופשט. בתצלומים רבים נראים שדות צבע מופלאים א-לה טרנר או רותקו. רמזים ואובייקטים אחרים מצולמים ממרחק כה גדול, עד שהם דומים לטשטוש האימפרסיוניסטי שובה העין. אלא שבמקום כרכרות בורגניות בפריס צצים כלי טיס סודיים, ובמקום שדות החמניות פורחים במדבר מתחמי ניסויים מלוהטים.
זהו צילום שמשתמש בכלים המתקדמים ביותר – כלים שפותחו לא פעם בכספי התעשיות הצבאיות ושלוחותיהן – והוא משמש את פייגלן כדי לבחון גם את גבולות הצילום עצמם. כמה רחוק אפשר לראות? כמה "אמת" יש בדימוי המצולם? איזה מידע מספק התצלום, ומה היחס שבין האסתטי לבין התוכן המבעית, המסקרן, הסודי?
את התצלומים עצמם גודש המתח שבין יופיים הפסטורלי ואפילו הנשגב לבין הידיעה שדבר מה מסתתר בהם. דבר שאינו בהכרח נעים או ידידותי. הם דורשים מן המתבונן בהם עמדה אתית החורגת מן האסתטיקה.
האחריות, אומר לנו פייגלן, מוטלת עליך. את ואתה צריכים לגלות בתוך כל היופי הזה – בתוך העולם – את הדברים והרגעים שחייבים לצרום ולהפריע. את ואתה נדרשים לחשוף אותם, לעשות מעשה בידע שמבקש להישאר רחוק וסודי.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
