יוסי עטיה ואיתמר רוז מתעסקים בחיזוי בעבודותיהם עם הציבור- הם חוקרים מודלים צורניים של אירועים שנטמעו בזיכרון הקולקטיבי בעקבות אירועי העבר ומשתמשים בהם כדי לתהות לגבי עתידם של המשתתפים. מהלך דומה הם מציעים בעבודות "יום הזיכרון" ו"טילים על רמת גן".
ב"יום הזיכרון "עטיה ורוז ביקשו מאנשים ברחוב לצלם את ההספד הטלוויזיוני העתידי שלהם שישודר במקרה שימותו בהתפוצצות של מחבל מתאבד. העבודה עוסקת בשכול כפי שהוא נחווה ברמה הלאומית, דרך תחנת הטלוויזיה הממלכתית, המשדרת במהלך יום הזיכרון במשך 24 שעות שקופיות המונות את שמותיהם של הנופלים. הם ביקשו מאנשים לנחש את מותם העתידי, לדמיין את עצמם כקורבנות של פיגוע טרור ולעצב את האופן שבו ייזכרו בציבור. הרעיון שהזיכרון מעוצב על ידי התקשורת נמצא בבסיס העבודה, אך פעולת החיזוי מאפשרת את התערבות הקורבן בתהליך ייצור המיתוס והזיכרון.
ב"טילים על רמת גן "שצולם בקיץ 2006 בזמן מלחמת לבנון השנייה, עטיה ורוז מציגים עצמם ככתבי ערוץ טלוויזיה דל תקציב. בהנחה שיום יבוא והטילים יפלו על רמת גן, הם מראיינים את הציבור כאילו הטילים אכן נפלו כרגע, ולוכדים תגובות-דמה הבקיאות בשפת המלחמה הייחודית לנפש הישראלית. המשתתפים מרחובות רמת גן התבקשו לספק קטעים לשידור בעבור ערוץ הטלוויזיה, שישמשו במקרה שטילים יפלו על העיר. לשם כך היה עליהם לשחזר דימויים שהם כבר ראו מאות פעמים בתקשורת הישראלית – דימויים של אזרחים רגע אחרי שהאירוע האלים התרחש: פחד, פצועים, ניצולים המחפשים את בני משפחתם וכדומה. הם משחזרים פיגוע טרור כפי שעוצב בידי התקשורת, לשימוש ערוץ הטלוויזיה הדמיוני של יוסי ואיתמר. הם מאלתרים את מותם שלהם בצורה מוכרת כדי להתאים למסגרת המוכרת של הסיקור התקשורתי.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
