דעותינו על העצמי ועל ההתנהגות שלנו מתעצבות, על-ידי מוסכמות תרבותיות משותפות, ואנחנו רוכשים אותן כבר בגיל צעיר. הצגת העצמי מתפתחת בדרכים מאולתרות ובהקשרים שונים. בעת שהם משחקים בגן ציבורי ביום בהיר, מבצעים הילדים בסרטה של רינת קוטלר סופר טייגר סצינות לפני המצלמה. אולם מה שהם מציגים בעצם זו צורה נרכשת של תוקפנות ושניות שאותה למדו בתרבות אלימה מיסודה. כמנהגם של ילדים ומבוגרים רבים, הם השתטו להם לפני המצלמה כאשר נשמע פיצוץ קולני מחוץ לטווח הצילום, כנראה כתוצאה מפיצוץ נַפָּץ צעצוע הקרוי "סופר טייגר". בסצינה הבאה הנמשכת שש דקות, משחזרים הילדים ומפרשים את האירוע הזה. הם מדווחים מן הזירה, בהעמידם פנים שהם קרייני החדשות שאותם הם שומעים מן הסתם מידי יום. כמו בעבודתה של מוצרד, המצלמה קבועה כאן במקום אחד ומתמקדת במתרחש לפניה – במקרה זה, קבוצה רב-תרבותית של ילדים ישראלים המגיבים ל"פצצה" קטנה. נוכחות המצלמה מאפשרת להם לדמיין תרחיש בדיוני ממש בשעה שהם חווים את התרחיש האמיתי.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
