מבין כל האמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה "אל תוך עין הסערה", רנזו מרטנס מודע אולי בחדות הרבה ביותר לגבולות ולעובדה שהצופים שופטים אותו ואת עבודותיו. עבודתו קוראת לצופיה, ואפילו מתגרה בהם, לשפוט אותו. לצורך הסרטת אפיזודה 1 (Episode 1), נסע מרטנס, כשהוא חמוש אך ורק במצלמתו, לצ’צ’ניה שסועת המלחמות בזמנו. לא היתה לו תעודת עיתונאי, והכניסה לארץ היתה אסורה. בהתחשב במצבה הנואש של האוכלוסייה המקומית, שתבע ממך הזדהות וחמלה, ההתנהלות של מרטנס היא פרדוקסלית: הוא שואל את מושאיו – פליטים, חיילים ועובדי או"ם המצולמים על רקע עגום של הרס וייאוש – מה הם חושבים עליו. מה שעשוי להיראות במבט ראשון כהעצמתם של אנשים חסרי אונים הוא בעצם תכסיס. המשימה שמרטנס נטל על עצמו היא להתגרות בצופה, והוא מתענג על ההתעמתות הזאת. הוא מפעיל נרקיסיזם בתור כלי שתכליתו לזעזע את צופיו, כלי המאלץ אותם לתבוע שמישהו ייתן את הדין על מה שקורה. תחושת העלבון שהעבודה מעוררת היא מכוונת ומטרתה לעמת את כולנו עם בבואתנו; היא כופה עלינו לחשוב על כלי התקשורת, שאותם אנחנו צורכים על בסיס יום-יומי, ועל האופן שבו אנחנו מקבלים את החדשות ואת הכיסוי התיעודי הלא-מאוזנים, הניטרליים רק לכאורה אך הפועלים בעצם לשימור הסטטוס קוו אשר משרת את העולם המערבי העשיר. הסרט הוא משל על כלכלת הדימויים העכשווית המתבססת על ייצוגים של כאב וסבל במטרה להצדיק את ה"אימפריה", כפי שמכנים זאת ההוגים המרקסיסטיים אנטוניו נגרי ומייקל הרדט. במהותו של דבר, אפיזודה 1 מציבה מראה בפני תעשיית התקשורת באמצעות כיוון המצלמה אל הצלם – במקרה זה, מרטנס עצמו – גבר לבן מיוחס הצורך ומפיק דימויים.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
