סוזן זונטאג כתבה כי "אנחנו שואפים להפוך לדימויים". את ההבחנה הזאת מממשת יוּליקה רוּדליוּס בחיוניות במיצב הווידיאו שלה Forever (לנצח). רוּדליוּס בחרה חמש נשים אמריקניות בשלות הנודעות ביופיין ובעושרן. בדגמנן ליד ברכות שחייה פרטיות מהודרות, הן מהרהרות על מושגי היופי שלהן, על הדרכים להשיגו ועל הקשר שלו למעמד מיוחס. הן מונות את תוויהן היפים ביותר וחולקות עם הצופים את מחשבותיהן על בגדים, איפור וניתוחים פלסטיים. העובדה שאיננו שומעים את השאלות המוצגות להן משווה לעבודה סוג של קִרבה, כאילו כל אישה פשוט חולקת איתנו במישרים את מחשבותיה הכמוסות ביותר. בעבודה גם משובצות סצינות של הנשים המצלמות את דיוקניהן העצמיים במצלמת פולרויד. כמו ב-Still של הנה, הן עומדות בלא ניע כדי ללכוד את דימויין העצמי. מצלמת הפולרויד משמשת את הנשים האלה, במקרה זה, כעין מראה המסמלת את פעולת ההבטה עצמה. לאורך הווידיאו הזה, נראות הנשים כאילו הן מצויות בתהליך של הפיכה לדימויים של עצמן; אנחנו יכולים לחוש כיצד המצלמה נצרבת בתודעתן שעה שהן שוכבות על כיסאות הנוח שלהן כמו אודליסקות או צועדות הלוך ושוב על שפת הבריכה כמו על מסלול של תצוגת אופנה. הבריכה ממלאת, כמו מצלמת הפלורויד, תפקיד אסתטי וסימבולי, שכן בריכות ואגמים מייצגים השתקפויות עצמיות (בעקבות מיתוס נרקיס המתבונן בבואתו, התבוננות המובילה לטביעתו). מנקודת מבט אסתטית, הבריכות והחצרות האחוריות השונות נראות כמעט זהות, חרף ההבדלים ביניהן. עובדה זו מדגישה את אחידותן של השקפות העולם והשאיפות הרדודות של הנשים הללו. אם כי הצפייה בעושר כזה עשויה להיראות כמעט מגונה אחרי שצופים בסרטים מצ’צ’ניה, פלסטין והודו, רודליוס אינה מזמינה שיפוט קל של הנשים האלה המדברות בגילוי לב על חייהן, בריאותן ותחושת העצמי שלהן.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
