אחריותם של כלי התקשורת היא הנושא הניצב לנגד עיניהם של האנשים המנהלים את ארגון בצלם, מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים. החל מ-2007, בצלם "מחמש" במצלמות וידיאו פלסטינים מן השורה בשטחים הכבושים כדי שיתעדו את חייהם תחת הכיבוש. העדות להפרות זכויות האדם שאסף בצלם משמשת להפרכת הטענות הישראליות כי תקריות כאלה הן חריגות ומציירת תמונה ברורה של הפרות זכויות אדם עקביות ושיטתיות בגדה המערבית וברצועת עזה. את מאות סרטי הווידיאו שהפיק בצלם אפשר לחלק לשלוש קטגוריות: עדויות אישיות, סרטים שצולמו ממרחק (לדוגמה, מבעד לחלון) והתעמתויות ישירות. בשתי הקטגוריות הראשונות, המצלמה משמשת בבירור כעדה. אולם שעה שהיא מובאית לסיטואציה נתונה, כגון עימות בין פלסטינים למתנחלים או חיילים, היא מקבלת תפקיד נוסף של אמצעי הגנה לא אלים. נוכחות המצלמה עשויה לפעול במקרים רבים כגורם מרתיע הממתן את האלימות כאשר מתנחלים או חיילים מגלים שמצלמים אותם. היא מונעת אפוא הסלמה של מצבים, בגלל פחדם של מתנחלים וחיילים מכך שיאלצו לשאת באחריות למעשיהם. לדוגמה, בצלם מדווח כי פלסטיני מבוגר מדרום הר חברון סירב למסור את מצלמתו הגם שנשברה, בטענה כי גם במצבה זה היא עדיין מעניקה לו הגנה. מנגד, המצלמה עשויה לעודד אלימות או להזין אותה. ברבים מן הקליפים של ההתעמתויות, מתנפלים המצולמים – חיילים ומתנחלים – על המצלמה ועל המצלמים, מוחים בתוקפנות על נוכחותה או אפילו טוענים כי הצילום אסור וחובטים במצלמה או שוברים אותה, מה שהופך את מעשה הצילום למפגש אלים.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
