מה קורה כאשר נושא הסרט והמחבר מכריזים על עצמם – כאשר אנשים מתעדים את עצמם עבור העולם הצופה בהם בדמיונם? כ-88 אחוזים מתוך 9000 השעות של תכני וידיאו המועלים ליו-טיוב מידי יום נוצרו בידי אנשים רגילים בעלי מחשבים ו/או מצלמות וידיאו. לסרטה My Way 1 (דרכי 1), ליקטה איימי סיגל באינטרנט ביצועים של בני נוער השרים לבדם את שיר הפופ Gotta Go My Own Way (חייב/ת ללכת בדרכי) בחדרי השינה שלהם. המבצעים מעמידים את עצמם בין הצעצועים, הכרזות והתמונות שלהם – בחללים הפרטיים הקטנים שאותם קישטו בעצמם – שעה שהם מפגינים דרגות שונות של עוצמה, רגש והזדהות. אלה הם החללים הפרטיים ביותר שלהם, אך בד בבד מחשבים ומצלמות ממקמים אותם בפורום הציבורי ביותר שאפשר להעלות על הדעת: האינטרנט. קהלם יכול להיות בכל מקום בעולם, בכל נקודת זמן בעתיד ובכל הנסיבות האפשריות (אם כי העובדה שהם עתידים להיראות בגלריה לאמנות לא חלפה מן הסתם במוחם בשום שלב). למרבה האירוניה, אחידות הביטוי של קטעי הווידיאו האלה עומדת בניגוד בולט לשיר העוסק ביציאה למסלול משלך, במימוש ייחודיותך, בהליכה בדרך משלך. הקטעים חדורים באיכות אנושית ומעניקים קול ליכולתנו להזדהות עם מבע אישי של מישהו אחר. בני הנוער האלה מממשים פנטזיות אישיות שאותן הם חולקים עם אלפי בני נוער אחרים. אין כאן לגלוג, רק חגיגה לשמה ושאיפה גולמית להציג את עצמך לזולת. ה"קהל" המקוון אינו מורכב במקרה זה מצופים סבילים. תחת זאת, הוא עשוי מצופה מתוכנן ומקהילה גלובלית פעילה של יצרני תרבות, השותפים בסתר למה שמחבר אותנו בעולמנו החדש והמופלא של פרטים ציבוריים אנונימיים.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
