בודת הסאונד עולמים של האמן הישראלי, ז’וזף דדון, מבקשת לכונן מרחב מוזיקלי חלופי, המעיד על התנגדות לקטלוג הגס של סגנונות מוזיקליים שונים כ”מוזיקה מזרחית”. בהקשר המקומי-ישראלי, תהליך הדה-ערביזציה חל על כל המנגנונים החברתיים והאמנותיים, ובא לידי ביטוי גם בהדרתה של המוזיקה ה”מזרחית” מן הנרטיב התרבותי הדומיננטי בישראל כחלק מפרויקט הדרתה של השפה הערבית (”שפת אויב”) לטובת העברית ה”מתמערבת”. דדון קורא תיגר על מגמה זו, ומשלב ביצירתו קטעי מוזיקה קלאסית ושירה ים– תיכונית רב– קולית. הוא עושה שימוש תכוף בתקליטי ויניל, ומניע את רצועות התקליט באטיות, פעולה הגורמת לשיבוש הסאונד וליצירת קול עבה, לא ברור, ארכאי. הז’אנר של ”מוזיקת עולם” מצביע על הגלובליזציה שעברה תעשיית המוזיקה בעשורים האחרונים ועל האופן שבו שילוב ביטויים ”מזרחיים” משמש לעתים ככיסוי גרידא למהלך של ניכוס. ניתן לפרש את עבודתו של דדון כמייצגת עמדה פוליטית, שכן היא משקפת סביבה כמו– מערבית, אף שעולמים אינה בהכרח כזו. חרף שמה המתעתע של היצירה היא אינה משתייכת לקטיגוריה של מוזיקת עולם.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
