מילומיר קובצ’ביץ’: ”באותו יום יצאתי מתוך סקרנות, ואולי גם מתוך איזו אינטואיציה, ליריד בעיירה הקטנה, קארו דה לאון, מרחק קילומטרים ספורים מאתר צילומי הסרט Otilia Rauda בבימוי דנה רוטברג, שלשמו הגעתי למכסיקו. אווירה חברית, פניהם של המקומיים מלאי התרגשות, הרבה מסקל (המשקה הלאומי) נשפך. הכנות אחרונות לאירוע המיוחל של היום: מרוץ הסוסים. נהניתי בחברת הכפריים הפשוטים וטובי הלב. ברחתי ממלכת הקלישאות והדימויים התיירותיים. כשהתקרבה שעת המרוץ, תפסתי את מקומי מאחורי השער, כשרק שרשרת ברזל פשוטה מפרידה בין מסלול המרוץ המהוה לבין מושבי הקהל, ומיקדתי את מצלמתי בנקודה שעל פניה היה כל סוס חייב לחלוף... חיי סוס חלפו בכאב לעיני הקהל בשתיקה רועמת. הסוס הגוסס השמיע זעקה עמוקה ומלאת כאב, עד שחרחורי הגסיסה בקעו ממעמקי נשמתו. עיניו הלכו והזדגגו... בעדשת המצלמה לכדתי את רצף מותו של הסוס: שלוש יריות האקדח, גופת הסוס, שהושלכה למגרש סמוך, הורמה על ידי המחפרון ונקברה באתר פסולת מקומי. חלפו כבר שנים מאז עזבתי את סרייבו החרבה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הוצפתי ברגשות. דימויי גופותיהם הקרועות של עמיתיי האזרחים וכאבי הפצועים שבו ומילאו את מוחי. חרחורי גסיסתם שוב הדהדו באוזניי. שוב ראיתי בעין המצלמה כי החיים מצויים על חוד התער. חיי סוס, חיי אדם – היינו הך. האירוע נצרב בתודעתי כרצף של תמונות, ולכן בחרתי להציגן כפי שנבעו זו מזו. לו רק חלמתי אותן כמו בסרט”.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
