בתקופת הסוציאליזם, בשנות השבעים של המאה העשרים, היוו שאלות של כוח ושל היעדר כוח סוגיית מפתח. היעדר כוח ואין אונים משמעם כאב מתמיד. עבודתי הראשונה בנושא הייתה Game of Pain (’משחק הכאב’) – קובייה שעל כל פאותיה נכתבה המילה pain (כאב). לא משנה כיצד מטילים אותה, התוצאה אחת היא. זהו חוסר האונים בהתגלמותו, ובד בבד – דחיית התפישה כי האמנות היא משחק. בהמשך יצרתי סדרת עבודות שעשו שימוש במזרנים. במזרן האדום והשחור טיפלתי בצבעים כסמלים של אידיאולוגיה ושל קונבנציה. בשנות ה-90, וליתר דיוק – לקראת תערוכה בביאנלה של סידני בשנת 1992, יצרתי עבודה עם מזרנים לבנים כחלק ממחזור של עבודות לבנות, ובאמצעותן ביקשתי לחקור את הממד הסימבולי של הצבע הלבן. תהיתי מהו צבע הכאב. הגעתי למסקנה כי עבורי זהו הצבע הלבן. אין כל הסבר הגיוני לכך. זוהי השקפתי האישית, תפישתי האישית לגבי הצבע. חשוב לציין כי המזרנים שבהם השתמשתי לצורך עבודות אלו היו תמיד ישנים, משומשים, ונשאו על פניהם עקבות ושיירים. גם לאחר שצבעתי אותם/ציירתי עליהם??, העקבות הוסיפו להיראות, כחלק מן ההיסטוריה שלהם, זיכרון מסוים בקע מתוכם. בשלהי שנות התשעים הגעתי למסקנה שעליי לסיים את מחזור המזרנים. הזמנה שקיבלתי להציג ב- Slavonski Brod היוותה הזדמנות פז לכך. כתבתי את המילה PAIN על מזרנים ישנים, וטמנתי אותם בקבר. קברתי אותם על מנת להיפטר מהכאב. אולם קברים הם לעד מקום הנוצר את הכאב באופן סימבולי, מה שגרם לי להבין כי, למעשה, זהו מעגל סגור, חזרה מתמדת; כי לא ניתן להימנע מהכאב. משום כך, ככל הנראה, המשכתי לעסוק בנושא, ועתה יצרתי את מילון הכאב.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
