עבודתו של וונג ווי, חלל זמני, 2003, הנה עבודה רב-שלבית, המורכבת מטווח של דפוסי חשיבה ופעולה שונים ומשלימים. העבודה החלה כפעולה ממשית בחלל נתון. ווי הזמין כעשרה פועלי מינגונג (Mingong)*, העוסקים הן בבנייה והן במכירה של לבני בנייה משומשות. הם הוזמנו לאסוף לבני בנייה אדומות בנות עשרות שנים – לבנים שבאזורים העניים של בייג’ין נעשה בהן שימוש לבנייה בסגנון הוטונג (Hutong) – ולהביאן לאתר הנבחר. הפועלים אספו 20,000 לבני בנייה, והביאו אותן לפתח הגלריה המרוקנת. מלבנים אלו בנו הפועלים מבנה פנימי מרובע, שמילא את כל שטח הגלריה, קירות בגובה 4 מטרים ושטח פנימי חלול בן 100 מטרים רבועים. מבנה זה חתר תחת מושג הקובייה הלבנה הן בכך שמילא את חלל הגלריה ולא אִפשר ”מרחק צפייה”, והן בכך ש”צבע” את הקובייה הלבנה בגריד חומרי של לבני בנייה אדומות. ימים אחדים לאחר סיום תהליך הבנייה הגיעו הפועלים ופירקו את המבנה שהקימו, אספו את הלבנים, ניקו את החלל ויצאו למכור את הלבנים. התהליך כולו ארך עשרים יום. עבודת הווידיאו ותצלומי הסטילס הנראים בתערוכה זו, מהווים הן תיעוד של התהליך והן עבודה בפני עצמה.
העבודה מעלה שאלות ומחשבות על חלל בכלל, על חללי תצוגה בפרט, על תכלית, על מטרה, על כוח עבודה זול, על מעגליות של בנייה ושל פירוק, על מציאות והדמיה. נוסף על כל אלו עולה, כמובן, גם השאלה האקוטית של ההקשר. בחינת העבודה אל מול עבודתם המשותפת של דינה שהם וחנא פרח ממחישה ביתר שאת את חשיבותה של שאלה זו. כאשר שני אמנים ממוצא ישראלי/פלסטיני נוגעים בסוגיית הבנייה, עולה באופן אינסטינקטיבי חריף ומיידי ההקשר הפוליטי המקומי ושאלת יחסי הכוחות המלווה אותו והמוקצנת מעצם השימוש בדימוי הלבנים ובפעולת הבנייה. צפייה ראשונה בעבודתו של ווי עשויה להישאר בתחום הפרשנות המודרניסטית, ולהניח את הפעולה, המבניות והצורה בקדמת הבמה. עם זאת, צפייה נוספת בעבודה, ובייחוד בישראל, מעלה דווקא את סוגיית העובדים הזרים ואת היעדר מעמדם האזרחי לא רק במדינות שאליהן הם מגיעים, אלא אף בערים המקומיות בארצות אליהן הן שייכים. והאין מדובר למעשה באותו סוג של שאלה? שאלה של הגדרת נורמה ואישורה, של לגיטימציה אנושית ומדינית, של תנאי האפשרות שמייצר מושג פשוט לכאורה ומובן מאליו של ’אזרחות’?
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
