עבודתו של מירצ’ה קנטור, הנוף משתנה, 2003, נפתחת במראה רחוב שגרתי. אט-אט מתבהר כי במרחב הרחוב התאספה קבוצת אנשים צעירים, כל אחד מהם אוחז/ת בידיו סוג של לוח רפלקטיבי דמוי מראה, ואותו הוא מגביה לפני פניו. הם עומדים כולם כשפניהם פונות לכיוון אחד, כמו מפגינים כנגד או אל מול דבר מה, ואז כגוש אחד המורכב מפרטים-פרטים, הם מתחילים לצעוד במורד הרחוב. המכוניות ממשיכות בנסיעתן, העוברים והשבים – בהתנהלותם, וקבוצת המפגינים – בצעידתם או בעמידתם.
קול המחאה הנו דומם, ומראה המציאות הטבעית, האורבנית והאנושית, המשתקפת בלוחות המפגינים, הופך לתוכן הנוקב, הנוזל והמרצד של שלטי ההפגנה. השקט המלווה את התהלוכה והאקטיביות העצורה במהות הפעולה מקנים לעבודה ממד ספקטקולרי, הרה גורל. כמו בתהלוכת לוויה רשמית, שבה קול הצועדים אינו נשמע, ורק שאון הרחוב מדגיש את הכאב ואת הזוועה, די כאן בלוחות הרפלקטיביים על מנת לסמן את קול המחאה. די בהצבת ראי אל מול פני המציאות כדי לנקוט עמדה ברורה.
בדומה לעבודתו של קאדר עטייה, ארץ הקודש, 2007, גם כאן נוצר שיבוש ברור בין מציאות להשתקפות, בין ממשות לייצוג. התנועה הכפולה, תנועת האנשים מחד ותנועת המצלמה הבלתי פוסקת מאידך, מייצרות מצב של שינוי תמידי, וההיברידיות המובנית אל תוך היגיון העבודה, מקצינה ומעצימה את תחושת השיבוש שהוזכרה.
מעבודה זו ומעבודות נוספות בתערוכה עולה ומתבררת חשיבות הממד הפרפורמטיבי של מעשה האמנות, של עצם הפעולה לעין המצלמה, תוך שִכפול, תגובה והסטה של אלמנטים שונים מתוך המציאות הנתונה.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
