עבודתו של קאדר עטייה, ארץ הקודש, 2007, נוצרה במקור כהצבה רחבת היקף בחלל הפתוח על שפת הים. באיים הקנריים, ובהמשך גם בסן טרופז, הציב עטייה על החוף כתשעים מראות בעלות מבנה גותי/אוריינטלי מקושת, פונות אל עבר הים. פרישת המראות בנוף המעט הררי נדמית כפרישת מצבות בבית עלמין ישן שבו לא הוסדרו מעברים ושבילים מוכרים, אלא רק הצטברו מצבות וסימנים באורח ספורדי עם חלוף השנים. השתקפות הים במראות יוצרת מראה מוזר ורב הוד, כזה המייצר תעתוע מרחבי בין ים לבין יבשה, בין פנים לגב, בין מציאות להדמיה. אלא שהתעתוע, שעליו מבקש עטייה לדבר, חורג מהקשר ראשוני וברור זה, ונוגע בצורה עמוקה ומפתיעה גם באחת הנקודות המרכזיות בחוויית ההגירה.
ארץ הקודש, הנרמזת בשם העבודה, היא הארץ הנכספת במובן הדתי, הארץ שאליה נערכו במהלך השנים מסעות שונים, של צלבניים, של קבוצות ושל יחידים. אולם, מבחינת המהגר העקור ממולדתו, הנמצא, אולי, בלב ים, ארץ היעד, תהא אשר תהא, מהווה סוג של ארץ קודש חדשה, סוג של הבטחה המקודשת לא מבחינה דתית, אלא מבחינה חברתית/תרבותית/כלכלית.
ניתן לדמיין כיצד, עבור המהגר הפוטנציאלי המתבונן אל החוף מרחוק, המראות שהציב עטייה מנצנצות ומסמנות, כמו מגדלור, לא רק את כיוון ההפלגה, אלא, בעיקר, את יעדו הסופי של המסע. ניתן גם לדמיין את חוויית המהגר המגיע אל החוף, אל השדה זרוע המראות, רק על מנת לגלות בהן שוב את השתקפות הים הפתוח שממנו הגיע זה עתה.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
