עבודתו של ג’ורדי קולומר, אנארכיטקטון, 2004-2002, מכניסה את הצופה לחלל הרמטי צבוע כולו באדום, שמתוכו קורנים ארבעה מסכים אלכסוניים, הקוטמים את פינות החלל ומציגים ארבע עבודות וידיאו שונות. בכל אחת מן העבודות נראית דמות הצועדת על רקע אורבני כזה או אחר, נושאת בידיה דגם של מבנה (הדגמים הם של מבנים בברצלונה, בבוקרשט, בברזיליה ובאוסקה, והעבודות צולמו במקומות אלו בהתאמה). הדגם עשוי מקרטון לא מהוקצע, והוא נישא ומוצג לראווה אל מול המקור האדריכלי, שאותו הוא מייצג. בשל זוויות הצילום המשתנות, משתנה באופן רציף גם קנה המידה לצפייה, ועמו היחס שבין הדגם לבין המבנה, עד כי במצבים מסוימים נראה הדגם גדול מן המבנה שאותו הוא מייצג. הדמות, הנושאת את הדגם, צועדת, מאיצה, רצה, נעצרת, מציגה את עצמה ואת הדגם שבידה, זאת ללא תכלית נהירה או נראית לעין.
בתהליכי בנייה נורמטיביים קודמת בניית הדגם לבניית המבנה הממשי. בסיטואציות העולות בעבודתו של קולומר לא ברור מה קדם למה, מה מייצג את מה: הדגם או המבנה? המציאות או מעשה האמנות? האם מדובר בקדימות הסימולקרה? האם זו הפגנת יחיד תמוהה כנגד דבר מה? מהו בכלל הקשר הפעולה?
הפעילות הפרפורמטיבית, הנראית בכל אחת מן העבודות, כמוה כהתרסה על נורמות ההתנהלות המקובלות בחברה. דבר זה בא לידי ביטוי החל מן העובדה, שחלק מן הדגמים מתארים מצבי ביניים של בנייה, כאלו התואמים את מצבם הבלתי מוכרע של המבנים במציאות הנתונה, וכלה בעובדת התנהלותה ההזויה של הדמות בעבודה, ספק מרצדת בינה לבין עצמה, ספק מנסה לומר דבר מה. שם העבודה ממשיך מהלך זה תוך שהוא משלב בין המושגים ’אנרכיה’ ו’ארכיטקטורה’ באופן המשרשר את קריאת התיגר שמציעה העבודה.
עבודתו של קולומר כמו מוחקת את אותם הבדלים עקרוניים שבין מבנה ייצוגי, כמו זה שבנה ריצ’רד נימאייר בברזיליה (העיר הראשונה בעולם שנבנתה כולה על פי תכנון אדריכלי מוקדם), לבין מבנה של שיכון טיפוסי כמו זה המופיע חדשות לבקרים בשוליים האורבניים של העיר (של כל עיר), ושואלת שאלת יסוד לגבי עצם היחס בין מבנים, באשר הם מבנים, לבין האנשים המקיפים/מאכלסים אותם.
מעבר לכך, בחינת היחס בין המציאות לבין ייצוגה, אחד מן הצירים הנושאיים של התערוכה, באה לידי ביטוי בעבודה זו הן במובן הצורני והן במובן הרעיוני-תוכני. במסגרת העבודה, האדריכלות הופכת לסוג של פיסול, וזה בתורו הופך לעבודת וידיאו, ההופכת לחלק ממיצב, שבו מתבקשים הצופים להנמיך את עצמם לתוך כיסאות ילדים, ולצפות בעבודה המאתגרת ובמידת מה מערערת את חוקי הפרספקטיבה, ההיגיון וההתנהלות הכללית המוכרים.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
