בעבודתם של דינה שהם וחנא פרח, בלוק, 2002, מופיעים שני האמנים לבושים בחולצות טריקו לבנות ובסרבלי עבודה אדומים, מאחוריהם נראית ערימת בלוקים אפורים לבנייה. הם נעמדים באופן פרונטלי וללא אומר זה מול זה, ומיד מתחילים בתהליך העבודה. מרימים בלוק ועוד בלוק, ובונים – כל אחד סביב עצמו – כעין גדר או חומה רבועה המתגבהת ומתנשאת, בסיומו של התהליך, אל מעבר לראשיהם. שתי החומות הבצורות הופכות לשני בניינים, ואלו בתורם הופכים לשני קברים ניצבים, הכולאים בתוכם את האמנים. בפסקול, הנלווה לעבודה בטכניקה של voice over, נשמעת שיחה חברתית נינוחה המתקיימת בין שני האמנים, ובה הם מנסים להרהר בקול רם בשאלה היהודית/ערבית, ישראלית/פלסטינית, ובעיקר – הקיומית. חרף השיחה הנינוחה ומבעד לה הולכים ומתרוממים הקירות החוצצים, ומייצרים סיטואציה שבה האמנים קוברים את עצמם חיים.
אחת השאלות העולות בשיחה היא מדוע בתי התושבים במחנות הפליטים אינם מטויחים. האם מדובר בכורח קיומי או אולי בנקיטת עמדה אסתטית חתרנית. מעניין, כי דווקא שאלה נוקבת זו מעלה לתודעה את העובדה כי שני האמנים רק מניחים את לבני הבנייה אלו על גבי אלו, אמנם בדיוק רב, אך ללא כל חומר מקשר או מקבע, עובדה המרמזת כי, למעשה, קצת כמו במשחק ילדים, ניתן גם לפרק את החומות ולבנות במקומן מבנים אחרים, משותפים.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
