עבודתה של אילנה סלמה אורתר, תחנת שיכון שיקאגו, 2006, נפתחת במראה בניין מגורים גדול, הנמצא בתהליך שהוא ספק תהליך בנייה, ספק תהליך פירוק והריסה. על רקע טקסט, הרץ על פני המסך, מתברר הקשר העבודה, ואז, ללא כל התרעה, מתפוצץ הבניין וקורס אל תוך עצמו. העבודה נמשכת בסדרה של ראיונות עם מי שהיו דיירי הבניין, קבוצה הטרוגנית של אנשים, המגיעים ממקומות שונים, מקבוצות גיל שונות ומהקשרים חברתיים שונים. העבודה צולמה ברובע La Duchere בליון, צרפת, שנבנה בשנת 1962 לצורך יישוב נתינים צרפתיים, שנאלצו לעזוב את אלג’יר ולחזור לצרפת עת קיבלה אלג’יר את עצמאותה. ההחלטה ההיסטורית הכתיבה את בנייתם של מבני שיכון גדולי-ממדים, שיוכלו לקלוט ולהכיל כמות רבה של אנשים. תחילה קלט הרובע את התושבים החוזרים, ובהמשך – טווח רחב של אוכלוסייה, בכלל זה תושבים מקומיים, מהגרים, פליטים, משפחות חד-הוריות, אנשים נטולי מסמכים ועוד. עם השנים שחלפו, ובשל הזנחה מתמשכת מצד השלטונות, עלו והצטברו במקום בעיות חברתיות קשות, בין היתר אבטלה, אלימות, סמים וכדומה. לפני מספר שנים נפלה בעיריית ליון ההחלטה להרוס את הרובע במטרה – כך נטען – לשקם את האזור ואת האוכלוסייה המתגוררת בו. בפועל, מאחר שתוכניות הבנייה העתידיות מתייחסות לבנייה של מבנים בני 4-3 קומות, ומאחר שהאוכלוסייה הוותיקה פונתה ופוזרה בעל-כורחה, דומה כי עיריית ליון מבקשת, למעשה, לשנות את ייעודו של השטח, ובתוך כך ”להשביח” את ערכו הנדל”ני כמו גם האנושי.
למעט בתחילת העבודה, מבנה השיכון עצמו אינו נראה לעין; העיסוק אינו באדריכלות עצמה. אולם יחד עם זאת ולמרות הכול, הבנת מעמד האדריכלות ומקורה האידיאולוגי והפוליטי מהווה חלק מכריע מצבירת המשמעות המורכבת, אותה נושאת העבודה. האוטופיה האדריכלית, שהציע לה קורבוזיה במחצית המאה העשרים, דיברה על תנאי מגורים של רווחה ושל שוויון לכול. במסגרת זו טבע לה קורבוזיה את המונח ”מכונת מגורים” תוך התייחסות לאותה יחידת מגורים, שאמורה הייתה לתת מענה כולל לצרכיו של האדם האורבני, ולהוות כעין קומפלקס נפרד ואוטונומי, המקושר באמצעות רשת של כבישים מהירים לקומפלקסים דומים אחרים.
אין ספק, כי עבודתה של סלמה אורתר מתפקדת כעין מקרה מבחן לנושא השיכונים, האבטלה, ההגירה, העוני וכדומה. אולם מעבר לכך, בהריסת הבניין הנראית בעבודה יש משום הריסה של עצם האידאה המודרניסטית, הן האדריכלית והן המוסרית, כפי שטבע לה קורבוזיה. יש משום הודאה בטעות, אולי אפילו בכישלון. הבניין, הנבלע אל תוך עצמו, הדיירים הפוזרים בין בנייני שיכון אחרים אך למעשה דומים, היעדר תוכנית השיקום החברתית לאזור, הרמיזה בדבר תוכניות המסחר ביחס למקום – כל אלו מייצרים תחושה קשה של אזלת יד, של אדישות ושל שררה, תחושה מורבידית של סיום ושל כליה; של קריסת האוטופיה האדריכלית אל תוך עצמה.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
