התערוכה באופן זמני מבקשת לבחון את האופן בו מהווה העיסוק באדריכלות – ממשית או מדומה, בחיים כמו גם באמנות – פריזמה לעיסוק עכשווי ומתמשך בנושאים של זהות ושל תרבות. בתוך כך מבקשת התערוכה לבחון את היחס שבין המציאות לבין ייצוגיה, בין הקיים לבין המטופל, בין מהלכים של פעולה, של התנגדות, של תיעוד, של בחינה ושל קבלה. האמנים המשתתפים בתערוכה – כל אחד בדרכו ובהקשריו – מייצרים סיטואציות הפורשות למבט ומעמידות למבחן את מה שבמידה רבה נתפש כמובן מאליו; את מציאות החיים הקונקרטית, ממנה הם פועלים ואשר ביחס אליה מתכוננת עבודתם. באופן זה נראות בעבודות פעולות שונות, לעתים אף משונות, המבוצעות ומתקיימות לעין המצלמה. בייצוגיות מודעת נוצרת כעין המחזה או העמדה מחודשת של המציאות עצמה, כל זאת לצורך תיעוד, טיפול, בחינה, קריאה וביקורת שלה.
רבות מן העבודות בתערוכה מתנהלות בין מרחבי שיח ומרחבי משמעות שונים, ועושות שימוש מושכל בפערים המתקיימים ביניהם. מרחב שיח אחד הנו מרחב המציאות, מרחב ה’מקור’ או ה’אמת’ (המדומה) של דימויי העבודות או, לפחות, של נושאיהן. מרחב שיח אחר הוא זה של שדה האמנות, מרחב ה’שכפול’ או ה’בדיה’, המתממש בכל עבודה בפני עצמה. אולם לשני מרחבים אלו מקביל – ואולי אף קודם מבחינת חשיבותו – מרחב הצפייה, במסגרתו נבחנות העבודות, ובתוכו נוצקת בכל פעם משמעותן מחדש. במרחב זה, על הפער או המתח הקונספטואלי שהוא מאפשר בין ביצוע הפעולה במקור באופן ממשי – כמו במקרה פיצוץ מבנה השיכון בעבודתה של אילנה סלמה אורתר, לבין ביצועה באופן פרפורמטיבי – כמו בעבודתו של וונג ווי, נפרשת התערוכה. במסגרת זו מקבלים מופעים שונים של אדריכלות וכן של תהליכי בנייה ופירוק, הנדמים כמופע וכנושא המרכזי של העבודות בתערוכה, משמעות החורגת מהקשר הדיון האדריכלי המיידי המסומן במסגרתן. וכך, המושג המורכב הנקרא ’זהות’, ובהטיה מסוימת אולי אפילו ’שייכות’, מתפרק בתערוכה לפרגמנטים קטנים, משתנים, שלא ניתן לקבעם ולהגדירם. הקשרים שונים של זמן ושל מקום, של חוויה פרטית ושל שיוך לאומי, של מקריות ושל תודעה מטילים צללים, המרצדים על משמעות המושג, ומונעים מאתנו לאחוז בה באופן יציב או לקבע עליה את המבט; מניעה המאפשרת, ולו באורח פרדוקסלי, להעמיק את המחשבה על אודותיו.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
