הנקודות החזקות ביותר מורכבת מהדפסה מוגדלת של עבודה שנעשתה על ידי מיכל נאמן ב1977 ונקראת הבשורה על פי הציפור (”הדג מאמין בציפור”). בקולאז’ מצורפים צילום של ראש ציפור אל צילום של גוף של דג, כך שנוצר דימוי של ישות היברידית, חדשה, מעין ”סירנה”. החומרים של העבודה המקורית הם צילומים מתוך אנציקלופדיה של Natural Life וכתוביות לטרסט שמודבקות על דיקט צבוע באקריליק שחור. (העבודה שייכת למוזיאון ת”א).
המוטיבציה לעבודה הנוכחית היתה התחושה שחבל שהסירנה הזו אילמת, שניתן לצייד אותה בקול, וכך נוצר פסקול על ידי יוסי מר-חיים. הפסקול מושמע מרצועה של טייפ מגנטי המטיילת על פני הגוף המוגדל ( 6*2,5 מטר) של דימוי הדג-ציפור, כך שגם הקול נהיה גוף חומרי (רצועות הטייפ). הרצועה עוברת דרך שני רשמקולים שממוקמים בשתי קצוות ההצבה ויוצרת loop החוזר על עצמו ומושמע בו זמנית על ידי שני מגברים המחוברים לשני הרשמקולים, חזרה ווקאלית שמשמיעה את קולותיה של הסירנה: פס הקול מורכב מהקלטות של קולות מאמץ ואנחות שמשמיעות טניסאיות מהדרג הראשון (במקרה הנוכחי ונוס ויליאמס ומריה שאראפובה) במהלך משחק טניס ביניהן. קולותיהן עברו עיבודים דיגיטאליים מגוונים אך העבודה בכללותה היא אנלוגית. פס הקול אינו מושמע ממחשב אלא ממעבר פיזי של רצועת הטייפ דרך ראש נגינה מגנטי, טכניקה שאינה מקובלת יותר, משום שהשימוש ברשמי הקול הולך ונעלם.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
