.דנה דרויש יוצרת בעבודתה זעם האלים (2002) מחזה אכזריות מטריארכלי הזוי, ובו לוחמות, נשות הרמון ונערות גלגל ולצדן סריסים וכלבים, כולם נתיניה של מפלצת נשית מינית וחסרת רחמים. בזעם האלים של דרויש, כמו בסיפור העין של בטאי, מובא גודש האכזריות, המין והמוות לכדי הצפה: שיטפון ויזואלי שתכליתו תגובת הקהל. קהל התיאטרון שבסרט, כמו קהל הצופים בעבודה, מכתיב את מופע האימים אשר כולנו מביטים בו בעל כורחנו, וממשיכים להביט בו מתוך הנאה סמויה – איברים מבותרים ועפים באוויר, זירות קרב שבהן הורגת יריבה אחת את רעותה בחץ וקשת לקול תשואות הקהל, ועוד. באמצעות הגרוטסקה והוולגריות המוקצנת, שמתקבעת בין השאר על-ידי השימוש במגזרות נייר, מבקש תיאטרון אכזריות זה לקעקע את עמדת הצופה כניצב מן הצד, כמו גם את אשליית האנימציה. העבודה מבטאת את המעבר החד מהאנימציה כאלגוריה אל הממשות הנוראית של הצופה.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
