האמן האוסטרי היימו וולנר עובד ברישום ”אוטומטי”, פריים-בי-פריים, תת-מודע, שדימוי רודף בו דימוי במחזוריות נעדרת נרטיב. במרכז עבודתו מנודו (1997) נמצאת דמותו של גבר עם פני מסכה ועיניים ריקות – מין כל-אדם פראי, חסר מעצורים, וולגרי, אלים ובעל נטייה להרס עצמי. סביבו צפים, מתהווים ונעלמים, בקצב לא מרפה ולצליל מוסיקה קדחתנית, איברי גוף חיצוניים ופנימיים, פעולות של עיכול, בליעה והקאה של אנשים, מחזורי צמיחה וקמילה, תשוקה, התפרצות ודעיכה, לידה ומוות. כולם נולדים ומתכלים בזרם תודעה בלתי פוסק, ומרכיבים מילון של רגשות אלימות ותשוקה, חיפוש והרס. בשתי העבודות האלה, ולא רק בהן, המוסיקה היא מרכיב חשוב, פורע ומערער, מהותי, ביצירת התחושה של ערעור האשליות והמוסכמות.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
