אמן האנימציה הבריטי פיל מלוי מאמץ את ההקצנה ויוצר באמצעותה שפה שלמה, אינדיבידואלית, המבטאת השקפת עולם אנרכיסטית הרוויה הומור שחור. סרטו צלילי המוסיקה (1993) קורע את מסך המהוגנות, ומתעמת עם האלימות על שלל גווניה וביטוייה. באמצעות דמויותיו העלובות למראה הוא בונה רצפים של תמונות ומצבים קיצוניים שחווה גיבור הסרט במהלך יום אחד. מחזות הזוועה האלה מתאפיינים בחוסר תקווה: תחרות כלבים אכזרית שבסופה משספים הכלבים את גרונם של כל הנוכחים, משפחה שאביה מתאבד ומשתה צדקה ההופך למשתה קניבליזם ספוג דם, מיניות ואלימות. אין מניע למוות, לרצח, לבולמוס הרוע, וגם רגע הלידה נעדר כל רחמים. המטאפורה הכוללת הזו של סצינות מין, מוות, קניבליזם ורצח הרודפות זו את זו מכוננת אנרכיוּת המסרבת להיכנע לגבולות של טעם טוב וקיטש. מתוך הסירוב הזה, המבקש לגעת בתהום עצמה, עולה ביקורת חברתית נוקבת, אך לצדה עולות גם אמפתיה וחמלה. הגודש מגלם את הצעקה, שובר את הצורה המקובלת ומביא לערעור השלווה שבעמדת הצופה.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
