נגישות
menu      
אודות המרכז
אודות המרכז
תערוכות ופרויקטים
תערוכות ופרויקטים
חינוך וקהילה
חינוך וקהילה
ארכיונים
ארכיונים
אמן אורח
אמן אורח
חיפוש מתקדם
תחביר
חפש...
מציאות עקומה
תאריך פתיחה
12/04/2008
תאריך סגירה
28/06/2008
עוזר.ת אוצר.ת
טקסט
מעצב התערוכה
מעצב גרפי
הפקה
לינקים
מידע נוסף
פרסומים
אירועים
פרויקטים
פריטים קשורים

”... נדמה היה לאליס שמעולם עוד לא ראתה מגרש-קרוקט מוזר שכזה: הוא היה כולו עשוי חריצים ותלמים: כדורי המשחק היו קיפודים חיים, המחבטים היו עופות פלמינגו חיים והחיילים, שהתכופפו בעמידת גשר, שימשו שערים...” (לואיס קרול, ”הרפתקאות אליס בארץ הפלאות” )

מציאות עקומה

אנימציה היא אלגוריה. היא מבטיחה ריחוק רגעי מהמציאות – ואז, בכוח דמיונה הפרוע, מביאה את הצופים להתנגשות חזיתית עם דרך מחשבתם ועם ציפיותיהם. אין גבולות ליכולתה להציג את החיפוש אחר האני הפנימי ואחר הפנטזיות שבבסיס הסובייקט. כל נושא או רעיון הבאים תחת ידיה פורשים כנפיים ונעשים סימבוליים, מתווכים ומשחררים, ואף הדימויים התיעודיים ביותר עשויים להפוך בכוחה למטאפורות של הדמיון והנפש. בה בעת, עוצמתה כאלגוריה נובעת מן הקשר האימננטי שלה לסיפורי ילדים, אגדות עם וקומיקס. היא נטועה עמוק בתרבות הפופולרית הן במערב והן במזרח, ועל כן נעשתה גם לשפה נהוגה המבטאת הלכי רוח מקובלים, מסורות, ציפיות אסתטיות ותוכניות המשותפות לקולקטיבים רחבים.

התערוכה מבקשת לבחון את בחירתם של אמנים להגיב למתרחש סביבם – למציאות של אלימות, כוח, ניצול, שנאה וניכור – באמצעות שפת האנימציה. זו מאפשרת קריאת תיגר על דימויים מקובלים, מזמנת את יצירתם של ביטויים חדשניים, פרועים וחתרניים, ובו בזמן מציעה מראה מתמדת לשיקוף המציאות. התערוכה כוללת עבודות בינתחומיות המשלבות אנימציה, וכן סרטי אנימציה של אמנים מקומיים ובינלאומיים. הדיאלוג בין מדיום האנימציה לבין אמצעי ביטוי אחרים מותח את גבולות השפה האמנותית וקורא להבנה חדשה של מושגי החלל, התנועה, הצבע, הדימוי והייצוג ביחס ליצירת האמנות. 

מורכבוּת המטאפורות שהנחתה את בחירת העבודות בתערוכה נמתחת בין שני קטבים מנוגדים: זה של האלימות וזה של האמפתיה. כוחן של המטאפורות המונפשות נעוץ בקולן האישי-האמנותי, המתבטא בבחירות אסתטיות ובדיאלקטיקה שעולה מהן, המאופיינת בהומור ובאבסורד. העבודות נחלקות במידה רבה בין אלה היוצרות מטאפורות שנאחזות באירוע מציאותי מסוים, אלה המשרטטות הפשטה רעיונית ואלה המבססות סיטואציות תיאטרליות/קולנועיות ומכוננות עולמות מיתולוגיים עם כללים וחוקים משל עצמם. 

האם יכולה האמנות להגיב באופן משמעותי למערכות דכאניות ואלימות? האם היא חלק מהמעשה הפוליטי-חברתי או מנותקת ממנו? כיצד חומקת היא עצמה מלהיות שופר לאותן מערכות? תנועת הדאדא, שנולדה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ראתה את התשובה בשבירת הקודים של האמנות והתרבות ועידוד מהפכה ויזואלית ותוכנית, תוך שבירת מסורות ופיתוח צורות אמנות חדשות, מאתגרות ומטרידות, ששילבו מדיומים נסיוניים של מונטאז’ וקולנוע: ”... החיים מופיעים כערימה בו-זמנית של רעשים, צבעים ומקצבים רוחניים, שכולם נכנסים כפי שהם לתוך האמנות הדאדאיסטית, עם כל הצרחות המסעירות וקדחת הנפש היומיומית הפזיזה ועם כל המציאות הברוטאלית שלהם” (מתוך המניפסט הדאדאיסטי, ברלין, 1920 ). הצילום, ולאחריו הולדת הקולנוע והאנימציה, הביאו להרחבה עצומה של גבולות הביטוי האסתטי תוך הקצנת שאלות הנוגעות לאופיה של האמנות ולמהות יחסיה עם החברה והתרבות שסביבה. כוחה של האנימציה כמדיום פורץ גבולות טמון בשילוב של אלמנטים פלסטיים של קו, צבע וצורה עם אלמנטים קולנועיים של תנועה וקול, ותוך אימוץ רוֹוח של פיתוחים טכנולוגיים עכשוויים. 

האנימציה מאפשרת יצירת אלגוריה שמבוססת על מטאפורות קיצוניות, חסרות מעצורים. באמצעותה מבקשים אמנים ליצור מטאפורות של אלימות ואמפתיה אשר חותרות תחת מוסכמות חזותיות ותרבותיות, ומבססות פואטיות חדשה. העבודות שבתערוכה מציבות מראה בפני המציאות; המראה הזו לובשת את דמותם של עולמות עצמאיים המשקפים מכלולים קולקטיביים, כהגדרתם של דלז וגואטרי בספרם ”קפקא, לקראת ספרות מינורית”. מכלולים אלה באים לידי ביטוי בעבודות כמכונות/מערכות ביקורתיות, ממשטרות ומתפשטות. האלימות, הכוח והסבל, וכן התשוקה ואף הפנטזיה, הם חלק מהן. היצירות אינן מציעות מפלט ממשי, תוכני. חיפוש המוצא שבהן – כלומר, צורת החופש היחידה שהן מציעות, בהמשך לדלז וגואטרי – מתבצע בתוך המערכת הצורנית החתרנית שהן מייצרות. ההקצנה המטאפורית והחזותית של כל עבודה שואפת לבסס שפה מינורית, אחרת, חוץ-טריטוריאלית. כזו המגיבה למציאות של רודנות, דיכוי ואדישות מתוך המכונה.

קרא עוד...
T
כתוב משהו בנושא זה?...
שליחה באמצעות Ctrl+Enter
פרסם
בטל
המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית חולון(צפייה)
קטגוריה...
אודות המרכז
תערוכות ופרויקטים
חינוך וקהילה
ארכיונים
אמן אורח
אמן אורח

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

מציאות עקומה

”... נדמה היה לאליס שמעולם עוד לא ראתה מגרש-קרוקט מוזר שכזה: הוא היה כולו עשוי חריצים ותלמים: כדורי המשחק היו קיפודים חיים, המחבטים היו עופות פלמינגו חיים והחיילים, שהתכופפו בעמידת גשר, שימשו שערים...” (לואיס קרול, ”הרפתקאות אליס בארץ הפלאות” )

מציאות עקומה

אנימציה היא אלגוריה. היא מבטיחה ריחוק רגעי מהמציאות – ואז, בכוח דמיונה הפרוע, מביאה את הצופים להתנגשות חזיתית עם דרך מחשבתם ועם ציפיותיהם. אין גבולות ליכולתה להציג את החיפוש אחר האני הפנימי ואחר הפנטזיות שבבסיס הסובייקט. כל נושא או רעיון הבאים תחת ידיה פורשים כנפיים ונעשים סימבוליים, מתווכים ומשחררים, ואף הדימויים התיעודיים ביותר עשויים להפוך בכוחה למטאפורות של הדמיון והנפש. בה בעת, עוצמתה כאלגוריה נובעת מן הקשר האימננטי שלה לסיפורי ילדים, אגדות עם וקומיקס. היא נטועה עמוק בתרבות הפופולרית הן במערב והן במזרח, ועל כן נעשתה גם לשפה נהוגה המבטאת הלכי רוח מקובלים, מסורות, ציפיות אסתטיות ותוכניות המשותפות לקולקטיבים רחבים.

התערוכה מבקשת לבחון את בחירתם של אמנים להגיב למתרחש סביבם – למציאות של אלימות, כוח, ניצול, שנאה וניכור – באמצעות שפת האנימציה. זו מאפשרת קריאת תיגר על דימויים מקובלים, מזמנת את יצירתם של ביטויים חדשניים, פרועים וחתרניים, ובו בזמן מציעה מראה מתמדת לשיקוף המציאות. התערוכה כוללת עבודות בינתחומיות המשלבות אנימציה, וכן סרטי אנימציה של אמנים מקומיים ובינלאומיים. הדיאלוג בין מדיום האנימציה לבין אמצעי ביטוי אחרים מותח את גבולות השפה האמנותית וקורא להבנה חדשה של מושגי החלל, התנועה, הצבע, הדימוי והייצוג ביחס ליצירת האמנות. 

מורכבוּת המטאפורות שהנחתה את בחירת העבודות בתערוכה נמתחת בין שני קטבים מנוגדים: זה של האלימות וזה של האמפתיה. כוחן של המטאפורות המונפשות נעוץ בקולן האישי-האמנותי, המתבטא בבחירות אסתטיות ובדיאלקטיקה שעולה מהן, המאופיינת בהומור ובאבסורד. העבודות נחלקות במידה רבה בין אלה היוצרות מטאפורות שנאחזות באירוע מציאותי מסוים, אלה המשרטטות הפשטה רעיונית ואלה המבססות סיטואציות תיאטרליות/קולנועיות ומכוננות עולמות מיתולוגיים עם כללים וחוקים משל עצמם. 

האם יכולה האמנות להגיב באופן משמעותי למערכות דכאניות ואלימות? האם היא חלק מהמעשה הפוליטי-חברתי או מנותקת ממנו? כיצד חומקת היא עצמה מלהיות שופר לאותן מערכות? תנועת הדאדא, שנולדה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ראתה את התשובה בשבירת הקודים של האמנות והתרבות ועידוד מהפכה ויזואלית ותוכנית, תוך שבירת מסורות ופיתוח צורות אמנות חדשות, מאתגרות ומטרידות, ששילבו מדיומים נסיוניים של מונטאז’ וקולנוע: ”... החיים מופיעים כערימה בו-זמנית של רעשים, צבעים ומקצבים רוחניים, שכולם נכנסים כפי שהם לתוך האמנות הדאדאיסטית, עם כל הצרחות המסעירות וקדחת הנפש היומיומית הפזיזה ועם כל המציאות הברוטאלית שלהם” (מתוך המניפסט הדאדאיסטי, ברלין, 1920 ). הצילום, ולאחריו הולדת הקולנוע והאנימציה, הביאו להרחבה עצומה של גבולות הביטוי האסתטי תוך הקצנת שאלות הנוגעות לאופיה של האמנות ולמהות יחסיה עם החברה והתרבות שסביבה. כוחה של האנימציה כמדיום פורץ גבולות טמון בשילוב של אלמנטים פלסטיים של קו, צבע וצורה עם אלמנטים קולנועיים של תנועה וקול, ותוך אימוץ רוֹוח של פיתוחים טכנולוגיים עכשוויים. 

האנימציה מאפשרת יצירת אלגוריה שמבוססת על מטאפורות קיצוניות, חסרות מעצורים. באמצעותה מבקשים אמנים ליצור מטאפורות של אלימות ואמפתיה אשר חותרות תחת מוסכמות חזותיות ותרבותיות, ומבססות פואטיות חדשה. העבודות שבתערוכה מציבות מראה בפני המציאות; המראה הזו לובשת את דמותם של עולמות עצמאיים המשקפים מכלולים קולקטיביים, כהגדרתם של דלז וגואטרי בספרם ”קפקא, לקראת ספרות מינורית”. מכלולים אלה באים לידי ביטוי בעבודות כמכונות/מערכות ביקורתיות, ממשטרות ומתפשטות. האלימות, הכוח והסבל, וכן התשוקה ואף הפנטזיה, הם חלק מהן. היצירות אינן מציעות מפלט ממשי, תוכני. חיפוש המוצא שבהן – כלומר, צורת החופש היחידה שהן מציעות, בהמשך לדלז וגואטרי – מתבצע בתוך המערכת הצורנית החתרנית שהן מייצרות. ההקצנה המטאפורית והחזותית של כל עבודה שואפת לבסס שפה מינורית, אחרת, חוץ-טריטוריאלית. כזו המגיבה למציאות של רודנות, דיכוי ואדישות מתוך המכונה.

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס