בשנת 2002 החליטה ממשלת ישראל להקים את מִנהלת ההגירה או, כפי שהיא מכונה כיום, “יחידת עוז”. לרשות המִנהלת עומד תקציב נכבד, יחידות שטח וכלי רכב. בפי מהגרי העבודה נקראת היחידה “Fifty-two Fifty”, שכן לוחיות הרישוי של המכוניות מתחילות תמיד במספר 52, ומסתיימות במספר 50. במאי הסרט 52/50, אורי בראון, החליט למקד את סרטו באלימות שאותה מפעילים שוטרי יחידת עוז במבצעים ללכידת מהגרי עבודה השוהים בישראל באופן בלתי חוקי. לצורך הפקת הסרט גייס בראון סטודנטים מן החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ורכש מספר מצלמות וידיאו. הוא הקים מוקד טלפוני שתפקידו לרכז את הקריאות על פשיטות משטרתיות ולהעבירן לצוותי הצילום בשטח. במשך ימים ולילות יצא בראון, עם צוותי סטודנטים, לעקוב אחר פעילות משטרת ההגירה. צוותי הצילום בראשותו תיעדו פשיטות של יחידת עוז על דירות ועל קרוואנים שבהם מתגוררים זרים, ואת מעצרם ברחוב. הם תיעדו את סיפוריהם של המהגרים על אלימות השוטרים כלפיהם. הסרט מראה, בין השאר, כיצד משטרת ההגירה עוצרת לא פעם תושבים שאינם ישראליים ומתנכלת להם, רק בשל המראה הזר שלהם. כך במקרה של רופאה בבית החולים איכילוב, שנעצרה יחד עם בחור ישראלי שניסה להגן עליה מפני האלימות שהפעילו שוטרי היחידה. לבד מתיעוד הפעילות האלימה שמפעילה משטרת ההגירה, הסרט ביקש לבחון אם נוכחותה של המצלמה בעת מעצרם של מהגרי עבודה ונוכחות הסטודנטים תפחית את רמת האלימות שמפעילה משטרת ההגירה בעת המעצרים.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
