במבט ראשון הכל נראה טבעי בעבודה הדלתות של אלונה רודה. באחד הקירות קבועה דלת העשויה אלומיניום וזכוכית. מיקומה של הדלת, שכמותה יש בעיקר בפתחי חנויות, מפתיע כשהוא בחלל התצוגה, ואכן כשאנו מתקרבים אליה אנו מבחינים שמאחוריה מסדרון צר וקצר שבסופו דלת נוספת, עשויה ברזל, נעולה וחסומה במנעולים ושרשראות. מוזיקת ת’ראש-מטאל נשמעת מעבר למבנה ההיברידי, מרמזת על עוצמתה בחלל השוכן מעבר לדלתות. לפתע נשמעת דפיקה חזקה מעברה השני של הדלת הפנימית, מרעידה את השרשראות הנועלות אותה, כאילו מישהו (או משהו) מנסה נואשות לצאת החוצה, זועק לעזרה. אנו נוכחים כי יותר משאנו רוצים לראות את המתרחש בפנים, מבקש מה ששם לצאת החוצה, מאיים לפרוץ את הדלת ולהציף את המרחב שבו אנו נמצאים. "הדלתות" של רודה היא המשך לחקירתה את ההדדיות שבין פיסול ותפיסת חלל למוזיקה ולסאונד קיים, שלעתים משלימים זה את זה ולעתים שואפים לפרק זה את זה.
החיים אינם מופרדים מצורתם, וזו מציגה עצמה פעמים רבות כחופשית ועצמאית. עם זאת, אנו חיים בחברה המפוקחת על-ידי טכנולוגיה המוטבעת בהביטוס שלנו. עריצות הנורמלי כללית ונוחה; היא מרדימה אותנו ברשת של מראות כוזבות המבוססת זה מכבר על מצב חירום, משרטטת לנו גבולות וחובות חברתיות. כוחה בחזרתיות שלה. במצב זה, האופציה היחידה לחיים היא החריגה – הנשק שעומד לנו נגד הפסיביות וערכנו המועט. כל פעולה, דרך ותהליך אינם עובדות, אלא אפשרויות של חיים. לכן מה שמונח כאן על הכף הוא החיות עצמה.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
