התערוכה של אריאלה אזולאי, המהווה תערוכה בתוך תערוכה, בנויה כמסה חזותית. היא מבוססת על המושג "היסטוריה פוטנציאלית" שאזולאי מפתחת אותו ככלי עבודה המשלב בין צילום לאזרחות. באמצעות כעשרים תצלומים מלווים בטקסטים, אזולאי מתחקה אחר מאוויים ואפשרויות שהתקיימו בפלסטין בעבר ואחר פרקטיקות שהדריכו חלק מהדמויות שפעלו בה, אפשרויות שגם אם לא התממשו או התמסדו, הפוטנציאל שלהן נקטע עם היווסדותו של משטר ריבוני שיצר גוף שלטוני פוליטי, דיפרנציאלי וקונפליקטואלי.
במסגרת התערוכה שלה מציגה אזולאי סרט חדש שביימה במיוחד לתערוכה זו – "ברית אזרחית, פלסטין, 47-48". במרכז הסרט חשיפה של פרק מכריע שנמחק והושכח מן ההיסטוריה המקומית. בין החודשים שקדמו להכרזה על תוכנית החלוקה (נובמבר 1947) ועד מאי 1948 (הקמת מדינת ישראל), יהודים ופלסטינים החלו לשאת ולתת אלה עם אלה כדי לבלום את האלימות שכוחות לאומיים וצבאיים ניסו להצית. מדובר בפעילות אזרחית אינטנסיבית שעיקרה מפגשים דחופים ובהולים, חלקם קצרים וספונטניים, אחרים מתוכננים ומוקפדים לפרטי פרטים, שבמהלכם העלו המשתתפים דרישות, חיפשו פשרות, קבעו כללים, ניסחו הסכמים, הבטיחו הבטחות, ביקשו סליחות, התאמצו לפצות ולפייס – ובלבד שהאלימות לא תשתלט על חייהם. הסרט מתרחש סביב מפה של פלסטין המנדטורית המתכסה בנקודות המסמנות את המקומות שבהם נערכו מפגשים מסוג זה. כ- 15נשים וגברים מדווחים, בעברית ובערבית, על כמה עשרות מפגשים כאלה שנשכחו מן ההיסטוריה של המקום, ושבמהלכם הבטיחו יהודים ופלסטינים אלה לאלה שיעשו הכול כדי להמשיך את חייהם המשותפים.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
