שמי ציון: הצדעה ליפי הבלורית והתואר - מסקנות ביניים
זה עשוי להישמע כמו התפתלות אוצרותית קלישאתית: לטעון שהפרויקט לא השיג את היעד ששם לפניו, אבל שמה שנוצר במקום מעניין יותר. ובכן, לא, לא מעניין יותר, אבל מפתיע, אותי לפחות. האוסף שבידיך אמור היה להיות משהו שלימור לבנת תאזין לו בבית בגאווה. שאביגדור ליברמן ירגיש איתו נוח. טוב, אני מגזים. יכול להיות, אבל, שכמה ותיקי אצ"ל ולח"י יעריכו את ההוד המלנכולי שלו, כאנדרדוגים של ההתנגדות הציונית של טרום המדינה.
כשפירסמתי את הקריאה להשתתפות בדיסק אוסף, ביקשתי מוסיקה שתחגוג את הציונות כרעיון אוטופי כאילו שום דבר לא השתבש לאורך הדרך. מוסיקה שתתחבר לעוצמה המגייסת המקורית, הסוחפת, של תנועה לאומית מודרנית מבית המדרש של אירופה של בין המאות ה-19 וה-20. רציתי לייצר אקט מוסיקלי קבוצתי של הזדהות יתר, כלומר אקט שיהיה ’יותר ציוני מהציונים’ ובכך יזכיר לציונות העכשווית הקורסת תחת עול שחיקתה, התנוונותה ואי-הצדק לו גרמה גם לתושבי פלסטינה הלא-יהודים וגם ליהודים שענו לקריאתה להגשמה, שברעיון המקורי היה הוד אוטופי עוצמתי, יפה. שעוצמה ללא יופי לא יכולה להיות צודקת. שיופי ללא עוצמה לא יכול להתגשם. רציתי לייצר מומנט של עוצמה ויופי שיעמוד מול המרכז ההולך ונטרף על דעתו בפאניקה מסוכנת של חיה פצועה, ולא מעמדה ביקורתית, תגרנית, מזנבת, משוגעת בעצמה משנאה ותסכול, סקטוריאלית, אלא עמדה שאומרת: לא נולדתם בחטא. אינכם רוצחים מלידה. אפשר היה אחרת. מה היה אילו.
המוסיקה שקיבלתי מלאה בעוצמה ויופי. אבל אפשר לומר שאף אחד מהמוסיקאים המשתתפים לא הצליח אפילו לרגע, אפילו בצחוק, לשכוח את ההווה ולהיזכר בהסתברויות מקבילות שנעלמו אל תהומות הנשייה, אל לשכת הנשמות האבודות של הסופר-פוזיציה הקוואנטית: נוכחות, אבל לא בבית-ספרנו. כל הקטעים בדיסק לא הצליחו לנפות החוצה סאונד של אבל, של חרטה. אולי העובדה שהצליחו להתנער לרגע מהזעם והתסכול היא הישג, צעד ראשון.
אפילו התרומה שלי עצמי לאוסף לא חמקה מגורל זה. אולי כי הקלטתי את הקטע שלי (גירסת הכיסוי העירומה, המינימליסטית להמנון האירוויזיון "כאן" של אורנה ומשה דץ) אחרי שכבר קיבלתי את כל הקטעים האחרים, ונימפת המלנכוליה האצילה, הכבירה, דבקה גם בי. הקטע של ענת בן-דוד הוא אולי היחיד באוסף שנעדר ממנו כמעט לחלוטין כל אלמנט של רקוויאם. הרומנטיציזם של המשתתפים הלא-ישראלים (הקטעים 3, 4, 6, 7, 11) מגיע ממסורת מוסיקלית שמתאבלת על גורלה של אירופה, באם מפאת כניעתה לגלובליזציה, ובאם מפאת כניעתה ליודו-נצרות. אפילו נעמה בת-שרה, סקינהדית חברת הליגה להגנה יהודית החיה במקום היוולדה בסקוקי, שיקאגו (המופיעה בדיסק בשם האמן שלה, הדר), בקטע מתוך אלבום אינסטרומנטלי המוקדש לחג החנוכה, מושפעת יותר מהאמביאנט התעשייתי האפל שנולד ביבשת הישנה מאשר מהעליצות המנצחת של שירי החג המוכרים לנו. היצירה של ירדן ארז, חלק מפסקול למיצב ’חדר האוכל’ של סיגלית לנדאו, מטביע הדהודים מימי היישוב ברעש מכני, מוטורי, מנגנון שאיבד את דרכו אבל ממשיך ברוטינה, מתרפק, לא מסוגל לעצור ולאתחל את עצמו מחדש. ביצוע הקסיו הפרימיטיבי של עלמה אלורו ללהיט של להקת חיל-הים לא נשמע עליז ולו לרגע. שני הקטעים הישנים – של מע"צ ושל דורלקס סדלקס – חשובים לאוסף כייצוגים של אמנות שדיברה בשפה פוליטית אבל באותה עוצמה אסתטית של מי שמולו נעמדה. הכוח של ’השעון ההיסטורי’ הוא בהינתקותו מהיבבנות של שמאל הכיכרות המתייפייף ובגיוס תנופת ה-”נוע נוע והשמד" שבסימפול החלוצי, האיקוני, שמוביל את הקטע כדי לכוון אותו נגד הנעים והמשמידים. אם לא היה בקטע הוד מונומנטלי, אלא רק התרסה, הוא לא היה מופיע באוסף. “שיר הגיבן" הגשים את היעד המקורי של הדיסק הזה לפני 20 שנה כשבוצע בהופעת סוס-טרויאני של הזדהות יתר ארסית בחידון ז’בוטינסקי של ערוב ממשל שמיר. בכך הוא מסמן הסתברות של עשייה שאני מאמין שעדיין ניתן להמשיכה. לפיד שמן הראוי להרימו. השיר היה נקודת המוצא של העבודה שלי ב-”לאן?” מן ההתחלה, וכל הדיסק יוצא מהמומנט הנשכח שיצר במטרה להזכירו ולהמשיכו. הקטעים של סבן מורגס ופוחלץ, נציגים ישראליים של אמביאנט אפל ופאוור אלקטרוניקס שנולדו באירופה המביטה לאחור על התהום של 1945, מלאים ברעש סטאטי של קריסה וחורבן. הביצוע המתוק של שיר הילדים החותם את הדיסק הוא שיר ערש למה שהיה, הדמעות זולגות מעצמן, נספגות באדמה המשוגעת ומנביטות את הרצון להוד האבוד של השייכות, של צידקת הדרך, של ההגשמה כפי שנתגלמה בתפוח הזהב שאמי ניצולת השואה קיבלה מתנה כשירדה מאוניית המעפילים, כפי שהתממשה בשבתות חמימים אחר-הצהריים של ילדותי, משחק כדורגל על גדות הירקון בעירי שלי, כשמאחוריי סבא ז"ל, שומר עליי בחיוך גאה, בחליפת א-לה-פרנז’י סלוניקאית.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
