אנסמבל תזזית פועל במרכז לאמנות דיגיטלית בסיוע מלגת אמן בקהילה של משרד התרבות.
אנסמבל תזזית, אורי לוינסון ואילי לוי פועלים זו השנה השלישית במרכז לאמנות דיגיטלית, בשנתיים מתוכן מתבצעת הפעילות במסגרת מלגת אמן בקהילה של משרד התרבות.
צורת עבודה זו משקפת את הרצון של המרכז לאמנות דיגיטלית לבחון תהליכי עבודה ממושכים ומבנים של שהות אמנים החורגים ממסגרות זמן מקובלות. נקודת המוצא היא שתהליכי עבודה המערבים את הקהילה או בונים קהילה סביבם צריכים את האפשרות של שהות ממושכת, לעיתים של מספר שנים כתנאי יסוד להצלחתם.
שהות ממושכת שכזו מאפשרת בחינה מחודשת של תפקידים כמו אמנים, קהל ומוסד אמנות, לצד מושגים כמו תהליך אמנותי, תוצר אמנותי, בתוך הקשר חדש ומתוך מערכת יחסים חדשה שנבנית ביניהם. כמו כן היא מאפשרת להציע מסגרות חדשות כמו שותפים, משתתפים ובני בית כנקודות התיחסות רלבנטיות לתהליכים הממושכים.
אנסמבל תזזית פועל לרב במסגרת סדנאתית. פורמט זה מכתיב צורת עבודה והכרות עם משתתפי הסדנה לפרק זמן מוגבל. הסדנאות לרב מכוונות למטרה והיא יצירת מייזז. בחלק מהמקרים מוצגים תוצרי הסדנה בתערוכה שמסכמת את התהליך. למעשה מתקיימים כאן שני צירי זמן מקבילים, השהות הממושכת של תזזית בג׳סי כהן ובמרכז, לצד מהלכים סדנאתיים קצרים יותר.
ההכרות הטבעית שנוצרת בין האמנים לבין הקהילה, כזו שאינה קשורה בלבד לסדנה אלא לסוג של יחסי שכנות הנבנים בגלל השהות הארוכה, מאפשרת לגשר על הפער בין שני צירי הזמן. תזזית הופכים לבני בית במרכז וסביב הסדנה שלהם נבנית קהילה של משתתפים ומשתמשים.
המושג בני בית הופך למושג מרכזי בתפיסה החדשה של המרכז את תפקידו. אם בעבר בבואנו לבנות את התכנית האוצרותית שלנו עמד לנגד עינינו קהל מופשט של שוחרי אמנות, כיום בנוסף אליהם, אנו עובדים עם קהילה מוכרת של אנשים, הבאים איתנו במגע יומיומי, כמעט אינטימי. מה המשמעות של הכרות שכזו עם קהל של מוסד אמנות? איך מייצרים תכנית אמנותית לקהל שכזה? אלו הן שאלות מפתח בתהליכים שהמרכז עובר וקבוצת תזזית, כבני בית של המקום, הם חלק בלתי נפרד מהם.
אחת ההחלטות שקיבלנו ביחד עם תזזית היתה שתוצרי הסדנאות, המייזזים של המשתתפים, לא יוצגו בחלל אחד ובזמן מוגדר אלא יקבלו את האפשרות להציג בחללים שונים של המרכז ולאורך זמן. זוהי תחילתה של תצוגה ארוכת טווח של תוצרי השהות של תזזית במרכז, תצוגה שתלך ותגדל לאורך השנה. בבסיסה ההבנה שמרכז האמנות לא שייך למי שעובד בו, אלא הוא משאב של הקהילה שבאה בשעריו. אם אנחנו עוברים לחשוב במונחים של בני בית, כלומר רואים את עצמינו כחלק ממרקם רחב יותר של שותפים מקומיים ולא מקומיים, אז הבית יכול לעמוד לרשות בני הבית ולתת מקום ליצירות שלהם לאורך זמן.
המייזזים המוצגים עתה הם חלק מתוצרי סדנאות רבות שקיימו תזזית במרכז בשנה וחצי האחרונות, החלק השני של העבודה ״פלוס מינוס״. סדנאות אלה היו לעיתים קרובות תוצר של שיתוף פעולה עם גופים אחרים בשכונה כמו המרכז הקהילתי, מרכזי הטיפול להורים וילדים ונוער אורים ונעורים, השומר הצעיר ועוד. בכל הסדנאות מתקיים תהליך בסיסי שתוצאותיו ומשמעויותיו חורגים הרבה מעבר לתוצר הסופי. זהו תהליך לימודי שמובל על ידי הצבת שאלות ובעיות ועידוד למציאת פתרונות לבד. אלו הם הכלים האמיתיים שסדנאות תזזית מעניקים למשתתפים בהם.
הסדנאות מתקיימות ללא תשובות, הם בנויות משאלה ועוד שאלה שאמורות לגרות סקרנות ולתת כלים לחפש ולמצוא תשובות לבד. מטרת התהליך היא נתינת היכולות האלו והאובייקט שנוצר בסדנה- המייזז הוא הכלי באמצעותו ניתן לקדם את התהליך. בשלב התצוגה שמגיע בסוף יש לאובייקט חשיבות כסמל של יצירתיות ושל מסע של חיפוש. אלו הם תוצרים של בני הבית והם מייצרים בו תנועה, נוכחות, השתלטות. הם מצהירים על נוכחותם ועל היותם בני הבית בכך שהמרחב כולו אפשרי עבורם.
חלק מרכזי בתהליך שעובר המרכז הוא הרצון לצמצם את הפער המובנה בין התהליך האמנותי לבין תהליכים שמתקיימים במוסד אמנות. תהליך אמנותי מאפשר מרחב טעות, תהיה, בדיקה, התנסות, התקדמות לא ליניארית. מוסד לעומת זאת, יתנהל לרב במסגרת של תכנית שנתית או רב שנתית ויהיה לא גמיש בהגדרה. אנו מנסים לבחון דרכים בהם מוסד אמנות יכול להתנהל כמו תהליך אמנותי ולאפשר את הגמישות והפתיחות המתקיימים בו.
במקביל לתהליכי ההשתנות והחשיבה מחדש שעובר המרכז, השהות הממושכת מייצרת השתנות גם אצל תזזית ומעלה שאלות לגבי היחס בינה לבין צוות המרכז, בין המשתתפים בסדנאות, לגבי אסטרטגיות הפעולה, מסגרות הפעולה ועוד. מה זה אומר להיות בן בית במרכז לאמנות?
לתזזית יש מקום עבודה במרכז ומפתח לבנין והם יכולים לצאת ולבוא מתי שהם רוצים. שהות ממושכת הופכת אותם לשותפים בניסוח מחדש של השאלות שהמרכז שואל. הם נותנים ומקבלים ידע אמנותי וטכני, קשרים אנושיים וחבריים שהם בעצם הבסיס לכל מה שאנחנו מנסים לבנות במרכז ובג׳סי כהן.
איל דנון
אורי לוינסון ואילי לוי פועלים יחד 5 שנים כתזזית. תזזית מייצרת אובייקט אם שמכיל ולוקח בחשבון את העבודות שנעשות בסדנאות ע"י המשתתפים. זהו אתגר חומרי, צורני ורעיוני שערכיו משתנים עם כל קבוצה וכל חלל חדש.
בעבודה זו נבחרו פסי צבירה מסיביים שזוחלים על קירות הבניין ומזינים את עבודות המיזז של המשתתפים בחשמל. המיזזים יוצרים כוריאוגרפיה רנדומאלית וחד פעמית שנובעת מתנועת הצופה בחלל.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
