מארש הלוויה הוא החלק המוכר ביותר מתוך הסונטה לפסנתר מס’ 2 של פרידריך שופן, משנת 1830. המארש ידוע כביטוי המוסיקלי הנפוץ ביותר למוות בתרבות המערבית העכשווית. אמונה טפלה גורסת כי עיבוד או נגינה של המארש הם הזמנה לקללה שאחריתה מוות מהיר. בשלב מסוים שופן עצמו הסיר את המילה "לוויה" מכותרת היצירה והסתפק בכותרת "מארש", אולי משום שחשש מן ההשלכות של העיסוק במוות. מארש הלוויה בוצע לראשונה בהלווייתו של שופן עצמו, בפריס. בעבודה מבקשת יעל פרנק להתחבר לשרשרת האירועים ההיסטורית אשר תרמה לתפוצתה של האמונה הטפלה באשר למארש – ולהתגרות בה באמצעות מכונה. המכונה מבצעת את המארש במחזוריות אינסופית על פי תבנית ה-Sing Along (כדור לבן המקפץ בין מילות השיר לפי הקצב, אבי אבותיו של הקריוקי) שהמציא מקס פליישר בשנת 1929, ושימשה בסרטי אנימציה מוקדמים של סטודיו פליישר, כגון "בטי בופ" ו"פופאי". ה-Sing Along מייצר ציווי שאין להתנגד לו. בעבודתה של פרנק, השירה נעשית מהעיניים פנימה, "בלב".
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
