סדרת העבודות של אורי לוין מציגה רגעי מוות ואסון פרטיים וציבוריים. ראשית נגלות לעין גופות שרועות, קורבנות אירוע שרק הרגע התרחש. אנחנו מכירים את הדימויים: שדות הקטל, מקרי הרצח והתאונות כפי שהם מגיעים אלינו מתצלומי העיתונות, משחזורי המשטרה ומן הקולנוע ההוליוודי. המובן ידוע מראש. תחילה נדמה שהדימויים סטטיים כמעט לגמרי. אולי רק תמרת עשן רחוקה, ציפור עפה באופק או להבה בוערת לאטה. ברגע הבא נדלקים האורות. לעינינו מופיע מהלך בניית הדימוי והעמדת הסצנה. התמונה נעה מן המוות אחורה, נגד כיוון הזמן, כאפשרות שקיימת בקולנוע ובתמונה הנעה בניגוד לחיים – לחזור לרגע שעבר, למוות ולסוף. כך נגלית גם הקונסטרוקציה הפיקטיבית, וחושפת כל דימוי מוכר לחשד וביקורת. לצד כל זאת, הדימויים גם אישיים מאוד: הנרצחת היא תמיד אמה של האמנית, ומתחת לרדאר הדימוי הציבורי נוכח המוות כאירוע פרידה המתמשך לאינסוף: רגע הנמתח ומתקפל לאחור, אירוע כפייתי שאינו נותן מנוח. והרגע החוזר טרם אירע. רק עתיד לבוא ואין לדעת איך ומתי.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
