2013
״I searched for form and land, for years and years I roamed״[1]
עבודת הווידיאו של ג׳רמי דלר נפתחת בצילומי תקריב של זרון תכול, עוף דורס בסכנת הכחדה, במרחבים בריטיים ירוקים. טפרי הדורס נעשים טפריה של מכונה מרסקת מכוניות, אשר אוחזת במכונית ריינג’רובר ומועכת אותה. דלר מכוון אותנו לאירוע משנת 2007: הנסיך הבריטי הארי נחשד שצד שני זרונים תכולים באחוזת סנדריגהם.
הרג לשם שעשוע יכול להתבצע רק על ידי בעלי זכויות יתר, שיכולים לצאת מכך בשלום. ואכן, אף שהחקירה העלתה כי איש מלבד הנסיך הארי לא צד בשטחי האחוזה, הוא לא הועמד לדין.
בעבודה, עם זאת, הקורבן הוא שהופך לצייד. היפוך התפקידים הוא הנקמה המושלמת של הטבע בבעלי רכבי שטח יקרים ומזהמים בכלל – ובבני המלוכה המתנייעים בריינג׳ רובר בפרט. הסיפור הנרקם בפנינו מספר על הרגע שחלוקת המשאבים המעוותת מגיעה בו לקצה בהתגעשות חייתית ומכושפת של כוח נגדי, התובע בחזרה את החיים שנגזלו.
העבודה בכללותה היא מארג רחב יריעה מתוך גוף העבודות של דלר: ערב רב של דימויים והקשרים הכוללים מתקן מתנפח ענק בצורת סטונהנג’ שנפתח לקהל הרחב, הפגנות ומצעדים שונים. היא מציגה תנועה מתמשכת של זהויות שונות, מוגזמות ומגוונות, לפסקול תזמורת תופי מתכת אשר מבצעת את הסימפוניה ברה מינור של המלחין הבריטי ראלף ווהן ויליאמס, את רצועת האסיד "Voodoo Ray" משנות השמונים, ומעל הכול את "The Man Who Sold the World" של דייוויד בואי. מקורם של תופי המתכת בטרינידד וטובגו, איים קריביים מהשרידים האחרונים לקולוניאליזם הבריטי. הניגוד בין כלי נגינה קריבי מסורתי למוסיקה המערבית יוצר הזרה המאפשרת לנו לשמוע מחדש, באופן אחר וראשוני, את המוסיקה המוכרת. החיבורים המפתיעים בין הדימוי הנע לפסקול יוצרים שלם קליידוסקופי של קסם טוב וקסם רע.
[1] "תרתי אחר צורה ואדמה, שנים על שנים נדדתי" (דייוויד בואי, מתוך "The Man Who Sold the World").
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
