על קיר חשוך מוקרן הוידאו במסגרת אליפטית, כמעין שמש שוקעת. מתחתיו ומסביבו עיי הריסות, מיטה הפוכה כרפסודה בלב ים, ספינת מפרשים המטילה צלליה על הקיר ופרטי לבוש שכמו נסחפו אל היבשה. זרקורים חולפים הלוך ושוב בסביבה הצחיחה, מאירים ומקפיאים בעוברם פרגמנטים מן המיצב והוידאו.
בוידאו נראית גיטה, חולת אלצהיימר בת 85, העומדת בפני עקירה מביתה בקיבוץ ומעבר כפוי לבית סיעודי. עם התפוררות התודעה של הגיבורה, חוויות אישיות של רדיפה, בריחה ואובדן מתערבבות עם המציאות האקטואלית המשודרת בטלוויזיה. אירועים טראומטיים מן העבר נשזרים באירועים טראומטיים בהווה והופכים למקשה אחת של מציאות מסויטת, מלכודת דחוסה של זמן מעגלי ההולכת ומתהדקת, בשילוב הפחד מן הטרנספר אל הבית הסיעודי.
מים אחרונים, מירי נשרי
עריכת וידיאו: דן פלונסקר
דליה מרקוביץ'
פורסם בכתב העת - "מצד שני".
"מים אחרונים" הוא קודם כל סביבה, סביבה שמתחזה לים. מירי נשרי הניחה דגם של סירת מפרש מפוארת, מהסוג ששימש בעבר הרפתקנים ומגלי ארצות, על שולחן שהוצב במהופך. את השולחן ההפוך היא כיתרה במצע דק של חול, שהפך את התנועה הטבעית של הסירה לפעולה מושהית. מולם הניחה נישרי סוס בודד עשוי מפלסטיק, שהטיל את צלליתו האילמת על הקיר החשוך של החדר. עלומה חזקה של אור חגה מעל הסצנה כולה במעגלים מאיימים. חלון אליפטי, המדמה עינית של משקפת, נפער מעל לים המאובן. עבודת הוידיאו "מים אחרונים", הוקרנה מבעד לחלון זה.
הים שנבנה על רצפת הגלריה, מתכתב עם "הים האמיתי" הנפרש על גבי המסך. הקטסטרופות שיתחוללו על מסך הוידיאו, משתקפות בסצנה המורבידית שפורש הים הקפוא: דגם הסירה מדמה אנדרטה, השולחן ההפוך נראה כמצבה, ומצע החול הדק הפך את הסביבה כולה לבית קברות מאולתר ופעור.
בפריים הראשון שפותח את עבודת הוידיאו, מפלח סוס לבן ואצילי את קו החוף הפתלתל המעוטר בשקיעה רומנטית. על גבו "המכונף" של הסוס רכובה ילדה קטנה; הים האמיתי נדמה לרגע כאתר של חופש אולטימטיבי. אלא שהים החופשי הופך במהרה לים שממחיז זוועה. "זהינו ערבייה כמאה מטר מתחת למוצב", יורה קול גברי ממכשיר קשר מרשרש. "מה זיהיתם?", שואל קול אחר: "זיהיתי מהלכת על שתיים כמאה מטר מהמוצב, עת"ץ ספרד, אתה מזהה?. חיובי, ילדה קטנה. היא רצה כרגע במגמה מזרחה. מה מיקומה?. מיקום ממש לא תקין. מדובר בילדה מתחת לגיל עשר?. כאן קודקוד, כל מי שנע, זז במרחב, גם אם הוא בן 3 צריך להרוג אותו. הפגיעה ממש בצמוד אליה. היא במחפורת, מתה מפחד. הפגיעות ממש לידה. כרגע מסתערים עליה פה הכוחות שלנו, הם ממש 70 קצרים ממנה. קיבלתי. נראה לי שאחת העמדות הורידה אותה. היא נפלה? היא נפלה. כרגע היא לא זזה גם. היא לבשה מכנסיים וחולצה. כמו כן הייתה עם כפיה על הראש. כמו כן גם וידאתי הריגה".
מכשירי הקשר דוממים. הים שתיפקד עד כה כמרחב של חירות וחופש, הפך באבחה של רגע לחלל התהודה של הכיבוש. גם בתמונה הבאה, ממשיכות רוחות הרפאים של המלחמה להתרסק על קו החוף שמייצרת עבודת הוידיאו. "הם היו פצועים", מספרת אימה הקשישה של נישרי. "הם פצעו אותנו בדרך שברחנו מהגטו. אז בדרך היה גשר, אז פצעו אותנו. וכבר לא יכולנו ללכת, נשארנו שמה, ואחר כך הרגו אותנו", היא אומרת. "התחילו לחפש, לחפש. אני כל כך רעדתי, הלב שלי רעד. פחדתי שהם ימצאו אותנו אבל הם לא מצאו". ושוב, הרחם המגוננת של הים מקיאה מתוכה אימה רדופה. גם במקרה הזה, הפך המרחב האשלייתי של הים, לאגן סוער וטובעני. בזה אחר זה מתנפצים על חופיו הרוע והסבל האנושי.
תפיסת הים כאתר נפשי סוער המכיל את חוויית הרדיפה, זו המדומיינת וזו האמיתית, מחרבת כל חלקה של חופש. נדמה כי אימת הרדיפה משוכפלת עד אינסוף: הופכת נרדף לרודף וחוזר חלילה. נישרי סמלה דווקא את אגן המים החיים – את מי השִלייה שיצר הטבע – כסוג של רחם הרסנית המפרישה מתוכה זוועות. גם הסוס הלבן שהיא הדהירה על חופיו, הפך מסמל של תום וטוהר, לדימוי מעונה ורדוף. בפריים שסוגר את הסרט, דולק בעקבות הסוס הצחור, ג'יפ צבאי עמוס חיילים. הקול של הים נבלע ברעש הצרורות הקצובים שמפיקה מכונת הירייה. פס הקול האלים הפך את המרחב המרדני של הים לסמל של מישטור ושליטה. המרחב החופשי, הבלתי ממופה, המסומל ברחשי הגלים, הפך לממלכתו של האסון והחורבן. ייצוג פוליטי זה שופך אור חדש על האופנים בהם הוצג הים באמנות הישראלית הקאנונית. ראובן רובין ונחום גוטמן - צייריו הגדולים של הים, התרפקו על הזוהר הקולוניאלי שאפף את הים הבתולי של תל אביב. הים הנשקף מציוריהם תחום בין נמל יפו הערבי ובין תפוחי הזהב החלוציים. כשהמרחב הימי הפך לגשר ממשי אל הארץ, הוא עוצב בצלמו ובדמותו של הצבר המיתולוגי. הים סימל את הכיבוש הבלתי לגאלי של הארץ באמצעות ספינות המעפילים ותנופת הבנייה הציונית שהתכוננה על חופיו, ודי אם נזכיר את אליק, שנברא מאדוות הגלים עצמם. כמה עשורים לאחר שאליק נולד מן הים, קרס הרעיון הציוני על חופיו. חוף המבטחים הארצישראלי, עליו נבט הרעיון הציוני, הוא מרחב פצוע, רדוף ומעונה, מרחב שכבר השיל מעליו את הלוט הנאיבי והתמים בו כוסה קו החוף מאופק עד אופק.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
