עבודת הפילם ווידיאו, "עונשים" נוצרה אמנם בהקשר של תערוכת מיצב ומיצג אך נבנתה בסופו של דבר כסרט העומד בפני עצמו. היא קשורה בתערוכה של מיכאל דרוקס בגלריה גורדון תל–אביב, 1973, שבמרכזה כתיבה חוזרת של אותו פסוק, "עונש בית ספר". במכתב ששלח למועצה הבריטית לאמנות כשנה לפני ביצוע העבודה, הדגיש דרוקס כי בכוונתו לצלם סרט שכולו שוֹט אחד קרוב, שייתן תיאור סובייקטיבי של מהלך הכתיבה כאילו "מאחורי כתפו של הכותב1". הסרט אכן צולם מנקודת תצפית אחת ותיעד את הדינמיקה של הכתיבה: העונש החינוכי עובר תמורה תוך כדי ביצועו, והתהליך משתקף באופי הכתיבה והכתב.
התערוכה בגלריה גורדון, שנושאה עונשי בית ספר, נפתחה ביום שישי 10.4.1973, יומיים בלבד לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כך שזכרון הילדות של דרוקס הוטען בה ברחשי האקטואליה. הוצגו בה תצלומים של דרוקס, חבוש כיפה ופניו אל הקיר, עומד ב"פינה" בכמה מהמוסדות המייצגים את החברה הישראלית - בית ספר ביל"ו שבו למד, הכותל המערבי, משכן הכנסת, מוזיאון ישראל.
עונש "בית ספרי" נוסף שיוצג בה היה העתקה חוזרת של הפסוקים "לצבא ולכהונה ניתן כבוד גדול, כיאות לתפקידם הנכבד. אבל לא להם לחוות דעה בענייני המדינה אשר מידה ניתן להם הכבוד, כי התערבותם תהיה לנו למכשול מבית ומחוץ (הרצל, מדינת היהודים), ו"לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג, ח) .
מלבד תצלומיו של דרוקס ה"עומד בפינה" כללה ההצבה שולחנות בית ספר ישנים, חרוטים בציורי גרפיטי בני עשרות שנים. על גליונות נייר העתיק דרוקס שוב ושוב, בכתב ידו, פסוקי תנ"ך, ואלה הונחו על שולחן במרכז הגלריה. על הקיר הוקרן סרטו של דרוקס "עונשים", מהלך העתקה של משפט, שוב ושוב, הנצפה מאחורי כתפו של הנענש.
ממכשיר הקלטה הושמע לימוד על–פה של פסוקים ממדינת היהודים של הרצל.
בהצגת העונש בביצועו ביקש דרוקס, לדבריו, להדגים "תהליך הידלדלות של דברים מהחיים". העונש - עניין חיובי לכאורה - גורם בעת ביצועו להשתלטות הדרגתית של תודעה אחרת, לא זו שאליה כיוונו המחנכים: "המשתתף נשמע נאנח, כבר באמצע נמאס לו, הוא מפטיר קללות נמרצות, הוא חושב על משהו אחר, ותמללתי את הטקסט כולו, היישר מההקלטה, באנגלית ובעברית."
בתערוכה הוצג הטקסט המקורי, מכשיר ההקלטה, ותמלול הטקסט: 12 שורות שהפכו ל–12 עמודים. בפינות הגלריה רשם דרוקס שמות אישים הראויים לדעתו לעונש חינוכי, ביניהם (יומיים לפני פרוץ המלחמה), גולדה מאיר, משה דיין ואריק שרון.
בשיחה עם עידית זרטל ביום פתיחת התערוכה, הסביר דרוקס: "בשבילי הם גולדה מאיר, משה דיין ואריק שרון סמלים, ואילו יכולתי הייתי באמת מעמיד אותם בפינה. הם מסמלים בעיני עסקנים ופוליטיקאים מקצועיים. אני רואה את עצמי כיצור פוליטי, אבל הפוליטיקה כמקצוע משחיתה. זה מקצוע שנותן כוח לאנשים, וכוח משחית"2. כעבור יומיים, עם פרוץ המלחמה, נסגרה התערוכה - אך הצגתה התחדשה אחריה. תחושות הזעם על הממסד הפוליטי והצבאי, התסכול וההלקאה העצמית שלאחר מלחמת יום הכיפורים, השתלבו היטב בהקשר הפוליטי של התערוכה. כתבה על כך זרטל: "אחד המעטים שיכול היה להתנבא אחרי המלחמה בנוסח 'אמרתי לכם' ולא עשה זאת, הוא מיכאל דרוקס - צייר, פסל, אמן קונספטואלי או איך שתקראו לזה. אני מוכנה להעיד בזה שהוא אמר לנו ועוד איך, באמנות שלו, בדבריו ובמעשיו".
העבודה "עונשים" היתה חלק מעבודות נוספות שבהן טיפל דרוקס בזכרונות ילדות. אך במקרה זה אירועי הזמן המטלטלים מנעו התעלמות מהמסר האקטואלי של העבודה. היתה זו בעצם עבודת הגוף הראשונה שלו, ובדיעבד נוצר בה קישור דרמטי בין הגוף הפרטי לגוף הלאומי.
כתבה: גליה בר אור
1 מיכאל דרוקס, מכתב למועצה הבריטית לאמנות, לונדון 1973, תאריך משוער. אחר כך, בעת הצגת התערוכה "עונשים" בגלריה גורדון, נשלח המכתב גם למשרד החינוך הישראלי בבקשת סיוע להפקת הסרט. שני המכתבים לא מתוארכים.
2 עדית זרטל, "מועקות מקומיות ואמנות מתקדמת", דבר , 11.1.1974.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
