טריטוריה - מרחב מחיה : מיצג וסרט, אאכן, 1977. העבודה הצליבה דימויי עבר והווה באמצעות משחק ילדים ולה מספר גרסאות מצולמות.העבודה הוצגה בראשונה בישראל, ב–1976 בגלריה גורדון בתל–אביב1. דרוקס שיחזר משחק המהווה מעין חלוקת "ארצות" באמצעות נעיצת סכין באדמה וסימון טריטוריה. בגירסה זו מ-1977, מיקם דרוקס את המצלמה מלמעלה - בדומה למפה פיזית–מדינית המתמקדתבנקודת מבט עקרונית ומושגית המתייחסת לאפשרויות הטכניות ולהיסטוריה של הדימוי. דרוקס לא התמקד באדם ובאלימות המסומנת בסכין הננעצת, אלא במשקעיו הפנימיים של המיפוי ובמפה דינמית, של עולם שגבולותיו פושטים ולובשים צורה במהלך התנהלותו של משחק ילדים תמים לכאורה.
השם הטעון של העבודה, שהוצגה במדינות שונות, מעיד על הקשריה הפוליטיים המובהקים. בגרמנית הוא תורגם למונח המסוים, המהדהד את השימוש האידיאולוגי שנעשה בו להנמקת התוקפנות הנאצית וכיבוש שטחים במלחמת העולם השנייה.
המיצג משחזר משחק ילדים בשם "ארץ, עולם":
המשתתפים משרטטים מעגל רחב על הקרקע, המייצג את העולם. קו הפרדה החוצה את המעגל משמש גבול, ושני המשתתפים הניצבים משני צדדיו אינם רשאים לחצות אותו. על המשתתפים לנעוץ סכין באדמת הטריטוריה השכנה, ובאמצעות הקו שסומן לנכס לעצמם פרוסת קרקע מארץ היריב. מרחב מחיה הוא שלב ההכרעה במשחק: משתתף שאיבד נתחים משמעותיים מאדמתו, נאלץ לעמוד על רגל אחת ובסופו של דבר מאבד את חלקו ומפסיק במשחק.
לצופים בישראל של 1976, השנה שבה הוצגה העבודה בתל–אביב, היתה חלוקת האדמה ב"משחק הילדים" מוחשית ואקטואלית ביותר. תחושת הגבולות הפרוצים והמאוימים לאחר מלחמת יום הכיפורים היתה חזקה וטורדת, ואמנים אחדים אף התייחסו לנושא בעבודות הרלוונטיות גם לעבודתו של דרוקס. יהושע נוישטיין, למשל, יצר באותה שנה את "שטח חיוני" - סדרת תצלומים מרמת–הגולן, המראים סימון טריטוריה על–ידי כלב באמצעות השתנה. לעבודה עם אדמה היו כבר אז לא מעט תקדימים באמנות הישראלית. ב–1972 , פרויקט מצר—מסר החליף מיכה אולמן אדמות בין יישובים משני צדדיו של הקו הירוק, וב–1975 יצר את עבודתו המורכבת מקום - נוף של דיונות חול התָחום כמעגל, מעין מיקרוקוסמוס המתעצב ונפרם שוב ושוב. אולמן ביצע במרחב "משפטי פעולה" של גרירה וטיאטוא, המותירים עקבות שנמחים במהלך העבודה. את המיקרוקוסמוס הנופי שלו הקפיד אולמן ליצור מכמות חול שנמדדה לפי נפח גופו - ונקודת–מוצא זו, המעוגנת בקנה–המידה של הגוף הפרטי, מתכתבת היטב עם עיסוקו של דרוקס בנושא המידה והמדידה.
אלא שדווקא בארץ, שבה עוּגן המיצג טריטוריה - מרחב מחיה בהקשר פוליטי ברור ובזיקה ל"אמנות אדמה" ברוח אולמן, נתקלה העבודה באי–הבנה הניכרת בביקורות בעיתונות. ובאחת הביקורות נכתב:
בגלריה דחוסה הציג דרוקס את מה שייזכר כ"מופע" הראשון בישראל (אם לא נביא בחשבון את עדינה בר–און, שאף היא עורכת מופעים, אך אלה התפתחו ללא קשר וללא השפעה מהנעשה בבירות האמנותיות שמחוץ לגבולות ישראל). [...] בתפקיד הילדים המשחקים הופיעו, למצהלות הקהל, האמנים הבוגרים מיכאל דרוקס ומאיר אגסי. כאן מצפה מן הסתם הקורא שאפרט את כלליו של אותו משחק ילדים, האופן בו בוצע, הרמזים הפוליטיים–חברתיים החבויים בו וכן הלאה - אך אני מעדיפה שלא להאריך בנושא, שכן המופע של דרוקס היה כל כך מטופש עד שהצופה האוהד לא יכול היה אלא להצטער שאמן בעל כישרון נפל בפח כזה. המופע של דרוקס אינו מוכיח, כמובן, שום דבר על טיבה של אמנות המופע בכללה. המסקנה היחידה שאפשר להסיק ממנו היא שלא כל הזריז מצליח2.
האם היו "משפטי הפעולה" של דרוקס ישירים מדי? ואולי עקיפים מדי? האם נוצר נתק בין שדר למסר בגלל הבחירה במיצג ולא בציור, במשחק ילדים ולא במיתוס "תרבותי" טעון? נראה ששני גורמים היו בעוכריה: הראשון היה לבושה הקליל וה"משתעשע", שנתפס בעיניים מקומיות כקלות דעת, כחוסר רצינות שאינה יכולה להחזיק מסר עמוק. נכונה יותר מבחינת הקהל המקומי היתה כנראה האופציה של אמן כריזמטי, הקושר בסמכותיות רבדים של חברה, טבע ורוח - אמן–שמאן כמו יצחק דנציגר, למשל. נשים אמניות, דרך אגב, לא עטו קול קולקטיבי–סמכותי מעין זה ולא תבעו לעצמן מרחב על–זמני במרכז החברה, כדופק המפעם של ההיסטוריה והזמן. אופציה לגיטימית נוספת היתה זו החברתית: אמן או אמנית המשמיעים ביקורת חברתית ופוליטית מעמדה של אחריות אתית, ובוחנים בדיונם תבניות זהות מקומיות.
ה"שעשוע" של דרוקס לא השתלב לא באופציה השמאנית ולא באופציה החברתית– אקטואלית, ועל רקע הבְניה מקומית של רתיעה מהשפעה זרה, הוא נתפס כעוד תופעה מיובאת של "התייוונות", של נהייה אחר השפעה חיצונית קלה וקלוקלת. באווירת אותם ימים, ה"שעשוע" לא נתפס כאותנטי, כתופעה מקומית מובהקת.
דרוקס, מצדו, ראה בעבודה מחאה נגד השיטה החברתית–כלכלית הרווחת ו"הגנה על המבוגר כאינדיווידואל באמצעות הצגה של משחקי ילדים, שהם, כידוע, יותר אינדיווידואליסטים מהמבוגרים"3. אך כאמור, בכל מקום שבו הציג דרוקס את העבודה נקשרו בה היבטים מקומיים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים.
כתבה: גליה בר אור
1 בפתיחת התערוכה "שברים פשוטים", 7.4.1976.
2 שרה בריטברג, "אמנות כשעשוע", ידיעות אחרונות 23.4.1976 .
3 דרוקס מצוטט על–ידי שרה בריטברג, "אמנות כשעשוע", ידיעות אחרונות, שם.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
