המיצב המוקדם "מדידה", שהוצג ב–House Gallery- בלונדון ב–1972, היה הראשון בשורת עבודות שבהן בחן דרוקס מושגי מידה ומדידה תוך שהוא עושה שימוש בגוף. כמו בעבודת הווידיאו Play Box, - הוא התמקד בנקודות האחיזה–מגע הפיזיות של האדם, כפות ידיו ורגליו, המהוות אמצעי מוחשי–חושי לבחינת ה"חוץ" ולהטמעת מושגים כמו "מידה". מיצב זה היה חלק מתערוכה קבוצתית, ודרוקס הציג תוכנית אדריכלית של הגלריה, כשמידות האולמות ניתנו ברגליים "feet" על פי תצלום כף רגלו של האמן, וב"אינצ'ים", על פי תצלום של מוטת שתיים מאצבעותיו. כמו כן הוצגה המחשה צילומית של גוף האמן בהתייחס לחלל האולם שהועמד לרשותו.
נושא המידות שוכלל בעבודה נוספת שלו, שנשאה אופי של מחקר סטטיסטי ותועדה בווידיאו בשם "כל אחד והריבוע שלו, תרגיל ביחסים", 1975. עבודה זו הוצגה בתערוכת היחיד של דרוקס ב–ICC מרכז תרבות בינלאומי, אנטוורפן, 1975 באצירתו של יאן דבו.
נשים וגברים התבקשו לרשום ביד חופשית ריבוע מדויק ככל האפשר. בהמשך, בווידיאו, הותאם האדם המסוים, הניצב כשידיו פרושׂות לצדדים, לריבוע שרשם, על רקע נייר מילימטרי. דרוקס לא הסתפק בהמצאת התרגיל ובביצועו אלא הציג היפותיזה עקרונית:
"מסתמנת התאמה בין הפרופורציות של הריבוע המצויר, עם סטיות היד החופשית מהצורה האפלטונית, לבין יחסי המידות הטיפוסיים לגוף האדם ששרטט אותו".
עבודה נוספת, הפעם בצילום סטילס, "כל אחד והיארד" שלו, הוצגה בגלריה ווייטצ'אפל בלונדון ב-1976 ובה בחן דרוקס את האומדן החופשי של יחידת מידה - יארד - ואת תחושת המרחב שהיא יוצרת באדם האומד.
מעניין שבתקופה זו, שבה עבד במדיום החדשני של הזמן, בחר דרוקס להתמקד בבסיסי, בקרוב ובמוחשי ביותר - הגוף. ברמת העיקרון, איתגר דרוקס דימוי מפתח בתולדות–האמנות, זה של האדם הניצב כשידיו פרושׂות לצדדים, המוכר לנו כל כך מעבודתו של האדריכל הרומי ויטרוביוס ומהרישום המפורסם של ליאונרדו דה-וינצ'י. דגם אדם אידיאלי זה עיגן כידוע, לאורך מאות שנים, את קאנון הפרופורציות בציור, שככל קאנון יצר הלימה בין תפיסת הבריאה (טבע) ומעשה האדם (אמנות, טכנולוגיה) בהתבסס על מערכת כללים קבועה ואובייקטיבית כביכול. בתרגיל היחסים שיזם ביקש דרוקס להוכיח שבתפיסה ובמחשבה האינדיווידואל אינו תואם דגם כללי כלשהו.
תהליך ההמְשגה על–ידי הפרט, מתבסס על נתונים פיזיים שונים, ובין הפרטים השונים לעולם לא תהיה זהות. המודל של דרוקס רמז, שבחברה הטכנולוגית המנוכרת, היחיד מפנים את התניות הסביבה והדוֹגמה הטכנולוגית משתלטת על המרחב הפנימי. שימושו במונחי המידה השונים הצביע על כך שהשפה משמרת מצב קדום, שבו היה עדיין קשר ישיר בין הגוף והמידות.
אברהם אופק התייחס לנושא המידה והמדידה באמנות בטקסט שכתב על עמיתו מיכה אולמן: "להערכתי הוא [אולמן] מדד על פי אצבע או אגודל, טפח, אמה, מנעל, רגל - ולא מילימטר, סנטימטר, מטר וכו'; שקל לפי ביצה, לוג, קב, סאה, איפה - ולא גרם, קילוגרם, טון וכו'. יחידות מידה אלה מבוססות, בנוסף על הגדלים של גוף האדם ואיבריו, גם על פעולות הגוף ומצבי האיברים. האמה, למשל, יכולה להתבסס על רוחב תפוסת האדם במצב ישיבה. ד' אמות הסמוכות לאדם הן רשותו. ביחסי אדם לאדם הן השיעור הקובע"1.
הטקסט הפיוטי של אופק שצוטט כאן, מורה שבעברית הקדומה שימשו חלקי גוף שונים לסימון מידות ולניסוח מערכת יחסים מורכבת בין האדם למקום, עם כל משמעויותיו הפיזיות והמטאפיזיות הכרוכות בכך. עבודותיו של מיכאל דרוקס וכן הטקסטים שלו, זרועים תובנות מעין אלה:
"למושגים כשלעצמם אין ערך מוחלט; הם אינם נושאים אמיתות, ולכן אפשר וגם רצוי לבחון אותם מחדש מזמן לזמן, כדי שלא יגבילו אותנו כאילו היו חוקים. בחינת המושגים של עצמך כרוכה בבחינה מחודשת של יחסיך עם העולם החיצון. מאחר שמושג - מידה, למשל - הוא פונקציה של שפה, הוא בהכרח מופשט יותר מהתופעות שהוא מסמן, שאותן אנו יודעים באופן ישיר באמצעות החושים. אבל גם כשמושג מקורו במחשבה מופשטת בתכלית, כמו במתמטיקה, בכל זאת הוא פונה לחושינו במבנה שלו".2
כתבה: גליה בר אור
1 אברהם אופק, "המשל על מיכה אולמן", קט. מיכה אולמן, 1980—1988 , בעריכת יגאל צלמונה, ירושלים: מוזיאון ישראל, 1988 , עמ' 12.
2 Michael Druks, "Introducing through video", Video End, Graz, Pool Pfirsich, 1976, 45050.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
