עבודתם של ציבי גבע, מיקי קרצמן ובועז ארד, סבכה, 2002, היא תוצר של תהליך ארוך ומרובה שלבים. בראש ובראשונה מציגה העבודה את תיעוד המיצב סבכה, שבנה גבע בגלריה הגר ביפו בשנת 2002 (אוצרת: טל בן צבי). במסגרת מיצב זה התקין גבע סבכות סורגים בתצורות משתנות, הן על קירות החלל הפנימי של הגלריה והן על חלונות המרפסות הפונים אל הרחוב. טווח תצורות הסורגים נע בין המודרניסטי לאוריינטליסטי, מבלי להתעכב על מיון או על חלוקה ספציפיים ביניהם, ונקשר קשר ישיר, הן מתודולוגי והן צורני, לסדרות הציור השונות והמצטברות של גבע לאורך השנים (”כפייה”, ”בלטות” וכדומה).
מעבר ומבעד לצורה ולחומריות הסורגים מאפשרת העבודה גם בנייה של נדבכי משמעות נוספים, כאלו הנגזרים מן הצפייה החוצה דרך חרכי הסורגים וההתבוננות אל שגרת היום של השכונה. ואכן, עבודת הווידיאו המשותפת של שלושת האמנים, מתעדת מבעד לדגמי הסבכות, את חיי היומיום של תושבי השכונה, החל בשעת בוקר מוקדמת ועד לאחר השקיעה. המבט המצלם מתאפיין בממד של היטפלות לשגרת היומיום, והמקצב הפנימי של העבודה הנו אטי וחדגוני. המצלמה נייחת, ורק זווית הצפייה משתנה אחת לזמן מה. התנועה היחידה המתקיימת היא תנועת חיי הרחוב והאנשים.
המבט על בתי הדירות מבעד לחרכי הסורגים מטיל אור נוסף ושונה הן על עיצובם האדריכלי של הבתים בשכונה והן על התגלמות האידיאות שהם מייצגים. בבניין אחד חלונות מודרניסטיים רבועים, באחר – חלונות מקושתים. באחד עמודים קולוניאליסטיים, באחר – תריסי פלסטיק ודודי שמש כל כך מקומיים. נוסף על כך, העבודה ממזגת בין מרחב פרטי למרחב ציבורי, בין עמדת המביט לבין עמדת המובט, בין הגריד המודרניסטי לבין זה המרוכך, בין המבט המשוטט לבין זה המבוקר והמקובע. הצופה, המביט מבעד לסורגים, הוא הכלוא הלכה למעשה, בעוד לנצפה נותר חופש הפעולה והתנועה. בכך יש משום ערעור על קונבנציות הצילום והתצוגה, שהתקבעו לאורך השנים והניחו סובייקט אוטונומי, מודע ואקטיבי, הנמצא בעמדת הצופה, לעומת אובייקט בלתי מודע ופאסיבי, הנמצא בעמדת הנצפה. אפילו ביחס למטאפורה הפשוטה של גן החיות, שבה מתבונן הצופה מן החוץ לעבר החלל התחום שבו נתונה החיה הכלואה, מקיימת עבודה זו פעולה של הזרה ושל המרה.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
