עבודת הסאונד המשותפת של ח’אלד חוראני ומירי סגל, ענייני המקום, מתארת את חוויותיו של חוראני (שכתב את הטקסט) בעת חציית מחסום הגבול לעזה מרמאללה. המיצב מנסה להעביר את מצבו של העם הפלסטיני שנגזרת עליו מציאות של השתקה, של עיוורון ושל בידוד. באמצעות הפרדה בין קולו של ח’אלד, הקורא את הטקסט בערבית, ופיצול התרגום לעברית מנסים האמנים להעביר תחושה של בידוד חברתי, תרבותי ויומיומי.
” האופק חסום, ודבר אינו דומה למה שהייתה הכניסה לעזה לפני שנים. בניין בן שתיים או שלוש קומות. גדרות תיל ומגדלי פיקוח ונקודות חיפוש ממוקמים מחוץ לבניין הדומם. בדיקות ביטחוניות קפדניות מקבלות את פניך בכניסה. החיילים יושבים בחדר מאחורי זכוכיות עבות, ולפניהם מחשבים משוכללים. החדר דומה לתחנת חלל. התמונה שלך מופיעה על המסך כאשר מאחורי הזכוכית אתה מתחיל לנופף באישור. לאחר מכן אתה מתחיל את תהליך הכניסה. המצלמות עוקבות אחריך, ומהרמקולים בוקעות הוראות בבליל שפות. הם מצווים עליך לעצור ולערוך חיפוש עצמי. להסתובב, לפשוט את המעיל באמצע המנהרה הארוכה המובילה לרצועת עזה. בניין ושערים הבנויים כך שתהיה מרוחק מהחיילים. עליך לציית להוראות שאינך יודע מניין בדיוק הן באות.
ההחלטיות מסגירה אותך לריקנות ולבדידות. צופים בך בדקדקנות. אתה אינך יודע אם עליך להאיץ את צעדיך או שמא עדיף ללכת לאט. האם עדיף שתשים את הידיים בכיסים או להפך. הוראות של במאי גרוע בהצגה רוויית אירוניה. אתה נשלט על ידי הקול. כל שעליך לעשות הוא לציית להוראות ולהיאלם דום. אין מי שישמע אותך, ואינך יכול להסביר דבר או לשאול דבר. ברגע שאתה נכנס למנהרה, הדלתות מסביבך נפתחות ונסגרות אוטומטית כמו בסרטי החלל והמדע הבדיוני. אתה נהפך למקבל ולנבחן. אינך יכול לשדר ואינך יכול לבחון או לפנות למישהו, רק פונים אליך. קשר חד-צדדי. אתה נשוא ואינך נושא. אתה דמות חשודה א-פריורי. מכותר מכל הצדדים.”
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
