סרטה של האמנית הרב-תחומית איה בן רון מרגלית (2007) משלב וידיאו ואנימציית דו- ממד ממוחשבת. הסרט עשוי צילום אחד, ארוך, המדמה את המשכיותו של המבט הכפול – זה של הצופה וזה של דמות בובת האשה-פרח. דמות זו נסתרת בתחילה, תרה את הבית בעיניה בחיפוש אחר עקבות, אחר זכרונות, אחר אירוע שהתרחש או עלול להתרחש בתוך החלל, שכמו נעזב בפתאומיות. הבית מוכר וזר בעת ובעונה אחת, שייך להיסטוריה פרטית מאוד אך נטוע בקונטקסט פוליטי-חברתי קולקטיבי. הדמות עצמה היא שילוב בין דמות מצולמת למונפשת – בובה על חוט הגורל או התגלמות נפש הצופה עצמו. שלושת קטעי האנימציה המרכזיים חודרים את הסרט, פורעים את המשכיות המבט ומובילים את העלילה בין עבר, הווה ועתיד: סצינת הילדים, שמתקבצים לאורו של נר זיכרון, מביטים בגשם של פרחים לצלילי הברות חדגוניות, שותלת את אימת העבר. ההווה הוא פטיפון ישן המתחיל להסתובב ולפתע מואצת מהירותו. למשך שבריר שנייה הוא נעשה למכונה מאיימת שצליליה מובילים להלמות לבה של הדמות, העושה ניסיון אלים להכות בברכיה ולקבל תגובה, אות חיים. סצינת האנימציה של הציפור המביאה לילדיה או שולה מפיהם שרשרת מרגליות, ובהתרסקותה לרסיסים נקרעת השרשרת והאבנים מתפזרות לכל עבר, מסמנת את כניעתה העתידית של דמות הבובה. דרך הפנטסמגוריה של האנימציה, האמנית חושפת את הרבדים הסמויים של ההוויה, ובכך משנה את תודעת הדמות והצופה.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
