העבודה בנויה משלושה לופים אשר מראים שרשת אירועים שכל פעם הולכת ונהיית קצרה ומהירה יותר. בכל מהלך כזה רואים את האמנית (בלבוש של פועלת) עם הצלם בסטודיו. הוא מצלם והיא קוראת. כאשר הוא מנסה להפעיל אותה ("כבי את האור") היא לא מצייתת. האור נכבה מאליו. ברגע מסויים יש מעבר ממצב הסטודיו אל מנהרה (מעין מנהרת זמן) והצופה "מובל" אל חללים אפורים, בטוניים. המהלך מופסק באחת. שוב האמנית והצלם. הפעם משתעשעים עם ג 'וק. החלל הבטוני המפחיד מתגלה כמיניאטורה.  המניפולציה של ההפחדה, הקלסטרופוביה והדמוי שהולך ומתחדד של ח ד ר   ג ז י ם, מייצרים את האשליה הקולנועית  למרות החשיפה של המימדים המינאטוריים. 
היחסים של האמנית והצלם אינם ברורים. הם משתפים פעולה במעשה האמנות אך מתוך שתיקה וחוסר תאום. כשהם מאוחדים הם מתעללים בג'וק. המקום שבו הם נמצאים (סטודיו?) ניראה בעצמו כמו המיניאטורה- תקרה נמוכה, דחיסות, קלסטרופוביה ותחושה של מבוך. 
העבודה נטפלת אל הסטריאוטיפ של היהודי כג'וק אך מבקשת להראות שבניגוד למנגנון האטום של הנאציים, אי אפשר להישאר אדיש אפילו לגורלו של ג'וק. בעקבות התסריט  "שואה"  של קלוד לנצמן, מנסה  אדר בכר להתחקות אחר ה מ נ ג נ ו ן  שהצליח לשלוח אנשים אל מותם כמעט ללא התנגדות. העבודה משחזרת את גורם ההפתעה. את המעבר החד בין העולם ה"רגיל" למנהרה שהריצה אותם אל מותם בגז. המעבר הזה קורה בבת אחת, ללא אזהרה, ללא יכולת של הצופה לדעת מראש ולהתכונן. למרות שישנם שלושה לופים המאפשרים כביכול ללמוד את ס ד ר  ה פ ע ו ל ו ת – מתברר לצופה שהמנגנון יעיל והמעבר בין העולמות הינו מהיר ואלים ובלתי צפוי.